<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
הכונס את הבתול' כונסה ברביעי, לפי שעזרא תקן לישראל שיהו בתי דינין יושבין בשיני ובחמישי. וראוי לכל אדם להיות זהיר באשתו בבעילת מצוה שאם לא תמצא בתולה ישכים ויודיע לבית דין שמא יתברר שזנתה תחתיו ברצון והיא אסורה לו. ולמה לא תנשא באחד בשבת שאם לא תמצא בתולה ישכים בשיני לבית דין, לפי ששקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודתן שלשה ימים אחד בשבת ושיני בשבת ושלישי בשבת ורביעי כונסה.
<h2>דף ג.</h2>
מקום שבתי דינין יושבין בכל יום אשה נשאת בכל יום, והוא שהכין כבר צרכי הסעודה. וכן ראוי לומר במקום שאין בתי דינין מצויין לישב בו. וכן אם נתייחד עמה קודם לכן שאינו יכול לטעון טענת בתולים כמו שיתבאר [י"ב ע"א] הרי היא נשאת בכל יום, ואעפ"כ לא תנשא ברגל שלא לערב שמחה בשמח', ובערב הרגל מותר.
<h2>דף ג:</h2>
אפי' במקום שכונסין ברביעי כמו שביארנו, בזמן שגזרו הגוים שמד על ישראל שכל בתולה שתנשא תבעל להגמון תחלה נהגו העם לכנוס בשלישי שאינו יום קבוע לנישואין ואין הגוים מכירין בו ולא מיחו בידם חכמים. ואעפ"כ לא רצו להורות להם חכמ' לכתחלה ולעקור תקנתם מפני השמד, הואיל ואין בו סכנת נפשות איפשר שיבטל השמד והתקנה תעמוד במקומה. אפי' בעת השמד אין מניחין אותן לכנוס בשיני, שכל מה שיכולין לקרב הנישואין ליום הדין מקרבין, שלא יתקרר דעתו עליו משעת בעילה ועד שעת הדין וישתוק מטענתו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. אירע להם אונס כגון שהיו חיילות המלך באים בעיר ביום רביעי ועתידין להתעכב שם, והיו מתחילין לבוא מיום שלישי הרי אילו מותרין לכנוס מיום שיני ואפי' במקום שאין שמד, שאי אפשר להם לכנוס בעת ביאת החיילות שלוקחין הכנתן וטורדי' אותן. וכן אם הכין כל צרכי הסעודה והיה פתו אפויה וטבחו טבוח ויינו מזוג כדי לכנוס ברביעי ואירע להם אונס שמת אביו שלחתן או אמה שלכלה בשיני או בשלישי מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה עד שלא יקבר המת ופורש, שלא התירו לו אלא בעילת מצוה בלבד. ונוהג ז' ימי המשתה ואחר כך נוהג ז' ימי אבילות, וכל אותן הימים הוא ישן בין האנשים ואשתו ישינה בין הנשים, הואיל והיקלו עליו חכמי' קל הוא בעיניו אבלות זה לפיכך אסור לו (לאדם) להתייחד עמה בלא שימור ואע"פ שכבר בעל. ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל ל' יום ואע"פ שמתה אמה.
<h2>דף ד.</h2>
פירסה הכלה נדה, אם עד שלא בעל פירסה נדה אסור להתייחד עמה בלא שימור, ואם לאחר שבעל פירסה נדה מותר להתייחד עמה בבית אחד כשאר כל הנדות המתיחדות עם בעליהן, ובמטה אחת אסורין אפילו הוא בבגדו והיא בבגדה כמו שמבואר בפרק יציאות השבת [שבת י"ג ע"א] בהלכת לא יאכל הזב עם הזבה. אימתי התירו לו לכנוס כמו שביארנו כשהיו מפסידין צרכי הסעודה, כגון שנתן מים על גבי בשר שאינו יכול לימכר בעיר, או אם היו דרים בכפר שאינה יכולה להמכר [אע"פ שלא נתן מים ע"ג בשר], אבל אם היו דרים בעיר ולא נתן מים על גבי בשר או שהיו דרים בכרך שאע"פ שנתן מים על גבי בשר יכול להמכר לא התירו לו לכנוס עד שיעברו כל ימי אבלם כדין כל שאר האבלים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'.
<h2>דף ה.</h2>
אפי' כשאירעו אונס לא יכנוס בערב שבת מן המנחה ולמעלה שצריך לוכל סעודת הנישואין בלילי שבת. וכן לא יכנוס במוצאי שבת שמא יראה שום חסרון בסעודתו וישחוט עופות וכיוצא בהן בשבת, וכל שכן לא יכנוס בשבת עצמו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'. אבל אם רוצה לכנוס בערב שבת בתחלת היום על דעת לוכל סעודת נישואין בו ביום מותר. וכן אם רוצה לכנוס באחד בשבת הרשות בידו. ומותר לבעול לכתחלה בשבת ואע"פ שנראה כעוש' חבורה בשבת.
הכונס את האלמנה בין שהיה בחור בין שהיה אלמון כונסה בחמישי שאם כונסה ברביעי ובועל בליל חמישי למחר משכים לאומנותו והולך, לפיכך שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא שמח עמה שלשה ימים חמישי בשבת וערב שבת ושבת. לפיכך אם היה אדם בטל שאינו משכים לאומנותו, או שחל יום טוב בערב שבת שאין בו מלאכה יכול לכנוס ברביעי. אבל הכונס את הבתולה חייב לשמוח עמה ז' ימים, ומשה תקן להם לישראל לעשות כל אדם לאשתו בתולה ז' ימי משתה, בין שהיה בחור בין שהיה אלמון, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"א]. כיצד כונס אדם את אשתו, פורש עליה טליתו לשם אישות כעניין [שנאמר (רות ג')] ופרשת כנפיך על אמתך וזה הוא כניסתה לחופה, ומאז קונה אותה להיות כאשתו לכל דבר להיות זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה ולהתחייב במזונותיה ולכל תנאי כתובה, ואם מתה יורשה ומטמא לה, כמו שמבואר בפרק נערה [מ"ו ע"ב] בהלכת האב זכאי בבתו. וכשם שאין האשה מתקדשת אלא לדעתה או מדעת אביה כשהיא ברשות אביה כמו שמבואר בפרק נער' כך אינה נכנסת לחופה אלא מדעתה או מדעת אביה.
<h2>דף ז.</h2>
בחור שנשא בין אלמנה בין בתולה [בין בעולה] וכן אלמון שנשא בתולה מברכין על הנישואין הברכו' הנזכרות כל שבעה כעניין שביארנו. אבל אלמון שנשא אלמנה אין מברכין בנישואין הברכות הללו אלא יום אחד בלבד.
<h2>דף ז:</h2>
כשם שמברכין ברכת חתנים בשעת הנישואין כך מברכין ברכת ארוסין בשעת אירוסין, ואין מברכין אלא אחר שקידש האשה שמא יחזרו בהן ותהא ברכה לבטלה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. כיצד מברך בא"י אמ"ה אקב"ו על העריות ואסר לנו את הארוסות והתיר לנו את הנשואות על ידי חופה וקידושין בא"י מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין, ומברך ברכה זו על הכוס. ואין מברכין שהשמח' במעונו לא בסעודת אירוסין ולא בסעודת מילה.
אסרו חכמים להתייחד הארוס עם ארוסתו עד שבירכו עליהן הברכות הנזכרות בנישואין, וכך אמרו [מס' כלה] כלה בלא ברכה אסו' לבעלה כנדה, ואפי' אם כנסה לחופה אסורה היא לו בלא ברכה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ה'. בירך עליהן הברכות הנזכרות הותר לו לבא עליה כנשואתו, אבל דין ארוסה יש לה לכל דבר עד שיפרוש טליתו עליה לשום חופה.
<h2>דף ח.</h2>
ומברכין עליהן ברכת חתנים בשעת כניסתן לחופה והן שש ברכות בלא ברכת היין, ואילו הן. בא"י אמ"ה שהכל ברא לכבודו. בא"י אמ"ה יוצר האדם. בא"י אמ"ה אשר יצר את האדם בצלמו [בצלם דמות תבניתו] והתקין לו ממנו בניין עדי עד בא"י יוצר האדם. שוש תשיש ותגל עקרה בקיבוץ בניה לתוכה בשמחה בא"י משמח ציון בבניה. שמח תשמח ריעים האהובים כשמחך יצירך בגן עדן מקדם בא"י משמח חתן וכלה. בא"י אמ"ה אשר ברא ששון ושמחה חתן וכלה גילה ורנה דיצה וחדוה אהבה אחווה שלום וריעות מהרה י' אלקינו יישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלם קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלת חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם [בא"י משמח חתן עם הכלה]. ומברך תחלה על היין ומסדר הברכות הללו על הכוס שהן כולן שבע.
מצוה גדולה היא לשמח החתן והכלה, וכל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות שנ' [ירמיה ל"ג] קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול מצהלת חתנים מחופתם, כמו שמבואר בברכות בפרק ראשון [ו' ע"ב]. מגדולי חכמי ישראל היו מרקדין לפני הכלה והיו אומרין לה כלה נאה וחסודה, ומשבחין אותה אפי' במה שאין בה, ואין חוששין משום דבר שקר, שהלוקח מקח רע מן השוק אין ראוי לגנותו בעיניו אלא לשבחו, שכן ראוי לאדם להיות דעתו מעורבת עם הבריות ולומר דבר המתקבל.
ביום הראשון מברך כל שבע ברכות הללו בין בשעת הנישואין בין בשעת סעודה אחר ברכת המזון. מיום הראשון ואילך כל ז' ימי המשתה כל סעודה שימצאו בה פנים חדשות מברכין כולן בשבילו, ואם אין פנים חדשות מברכין ברכת הזימון שהשמחה במעונו ואחר ברכת המזון אשר ברא בלבד. הפנים חדשות הן אדם שלא שמען עדין לא בשעת הנישואין ולא בשעת הסעודה כמבואר בקונטרס הראייות בראי' י'. משבעה ועד שלשים יום אם זימן בני אדם ועשה להם משתה אע"פ שלא גילה דעתו שמפני שמחת נישואין עושה להם משתה זה מברכין שהשמחה במעונו ואין לברך אשר ברא לאחר שבעה כלל. ונראה בעיניי שאם הוא אוכל עם בני ביתו כדרכו כל הימים אף שהשמחה במעונו אינו מברך לאחר שבעה כמבואר בקונט' הראייות בראיי' י"ב. זימן בני אדם ועשה להם משתה, משלשים יום ועד שנים עשר חודש אם אמ' להם מפני שמח' נישואין הוא עושה להם משתה זה מברכין שהשמחה במעונו, ואם לא אמר מפני שמחת נישואין אין מברכין.
קודם הנישואין משעה שמטילין השעורין בגיגית לעשות שכר לצורך סעודת הנישואין, או משעה שמכינין שאר צרכי הסעודה, שכבר כל סעודיהן שלשמחת הנישואין הן מברכין שהשמחה במעונו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג.
<h2>דף ח:</h2>
ושש הברכות הללו שביארנו למעלה אין מברכין אותן אלא בעשרה וחתנים מן המניין, ומז"ה אומר שמברכין ברכת אשר ברא בלבד שלא בעשרה, ורבינו יוסף הלוי אומ' שאף ברכת אשר ברא צריכה עשרה, וכך נראה בעיניי כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
הכל יודעין למה כלה נכנסת לחופה, אלא כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפי' נחתם גזר דינו לטובה עד ע' שנה שהן ימי חיי האדם נהפך עליו לרעה. והשומע דבר שאינו הגון יניח אצבעו באזנו שלא ישמע, ורמז בו הכת' [דברים כ"ג] ויתד תהיה לך על אזניך, אל תקרי אזניך אלא או[ז]ניך.
<h2>דף ט.</h2>
ואם היה כהן אסורה עליו בטענה זו מספק שמא תחתיו זינתה, ואפי' אם (נתארסה) [נאנסה] אסורה לבעלה כהן. ואם לא היה כהן מותרת לו מספק לפי שהן שתי ספיקות, ספק תחתיו זינתה ספק עד שלא נתארסה זינתה, ואם תימצי לומר תחתיו זינתה ספק באונס ספק ברצון ואינה נאסרת עליו מספק אלא אם יתברר זנותה בעדים. קיבל בה אביה קידושין כשהיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד בידוע שתחת בעלה זנתה, שהרי קודם לכן לא היתה ראויה לביאה ואפילו אם נבעלה בתוליה חוזרין, והרי אין בה אלא ספק אחד ספק באונס ספק ברצון ואסורה מספק אפי' לבעלה ישראל.
<h2>דף י.</h2>
תקנת חכמים היא שיתחייב אדם ליתן כתובה לאשתו מנכסיו כשתתאלמן או תתגרש, ואם נשא בתולה כתובתה מאתים זוז ואלמנה כתובתה מנה. ואם רצה לכתוב לה יתר על כן הרשות בידו הואיל וכתובה תקנת חכמים היא. כל כסף שהוא מדברי סופרים הוא כסף קל שלמדינה, ומאתים זוז שתיקנו לכתובת בתולה זוזי מדינה הן כמבואר בקונטרס הראייות בראי' כ"א. ושמונה זוזי מדינה הם כנגד זוז אחד שלצורי שהוא רביע סלע, וסלע הוא משקל חצי אונקי' כסף במשקל ששוקלין בו הזהב.
נתייחד בעל עם אשתו ולא טען טענת בתולים שוב אינו יכול לטעון, ואם [לא] נתייחד עמה יכול לטעון אפילו אחר זמן הרבה בייחוד הראשון שמתייחד עמה, כמו שמבואר ביבמות בפרק בית שמאי [קי"א ע"ב].
וכן אם טען שבעל ולא מצא דם נאמן, והרי זו בחזקת שהיתה בעולה הואיל ולא נמצא בה דמים ואפי' כל שהן ואפילו לא מצא פתח פתוח כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ג. ולמה הוא נאמן בטענה זו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה, שאלו היה שונא אותה מתחלה היה מגרשה ולא היה נזקק לזה הטורח ולזו ההוצאה בחנם. ולא האמינוהו חכמים בטענה זו אלא להפסידה כתובתה בלבד אבל לא את התוספת כדברי הגאונים. ולי נראה שאף על התוספת נאמן, ומשביעין אותו שבועת היסת כדין כל הכופר ממון לחבירו.
רצה לקיימה בחזקת בעולה ולכתוב לה כתובה מנה אין שומעין לו, שכל עיקרו לא האמינוהו אלא מפני שמפסיד טורח סעודתו וזה אינו מפסיד כלום. אבל אם גירשה בגט ואחר כך נתרצו מדעת שניהם להחזירה לו מחזירה וכ[ו]תב לה כתובת בעולה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ט.
הכונס את הבתולה ובעל ואמ' פתח פתוח מצאתי ולא היתה בתולה, אם היה בחור שלא הורגל בכך [אינו נאמן] ומכין אותו מכת מרדות על שהעיז פניו בכך כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ב. ואם היה נשוי כבר הוא מכיר בביאתו וטוען בטענת פתח פתוח ומוציאה בלא כתובה, ואע"פ שיצא [דם] בבעילתו שמא על ידי חבלה היה ואין מחזיקין אותה בתולה הואיל ופתחה פתוח, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו.
כשטוען הבעל טענת בתולים חוקרין אותו בית דין שמא בעל בהטייה ולפיכך נדמה לו כפתח פתוח ולא יצא דם בבעילתו אם הוא מסופק בכך אין טענתו טענה, ואם הוא ברור שלא בעל בהטייה נאמן להפסידה כתובתה ולאוסרה עליו כעניין שביארנו.
<h2>דף י:</h2>
וכן כשטען שבעל ולא מצא דם בודקין במשפחתה שמא היא ממשפחת דרוקטי שאין להם דם בתולים ולא דם נדות ואין עליהם טענת דמים. וכן אם היו שני בצורת ופניה משחירין מפני הרעבון יתכן שעל זה לא נמצא [בה] דם בתולים, ומאכילין אותה ומשקין אותה ומכניסין אותה למרחץ לעדן בשרה ואולי יימצא בה דם בתולים. וכן אם היא טוענת עדיין בתולה אני, בודקין אותה ומושיבי' אותה על פי חבית שליין שאם היא בעולה ריחה נודף ואם אין ריחה נודף בתולה היא וטועה זה בטענתו ואין שומעין לו.
האשה שנתאלמנה או שנתגרשה או שחלצה מן האירוסין הרי היא בחזקת בתולה, וכשתנשא לאחר יש לה כתובת בתולה ויש לה טענת בתולים. וכן גייורת שנתגיירה או שפחה שנשתחר[ר]ה או שבויה שנפדית פחותה מבת שלש שנים ויום אחד הרי היא בחזקת בתולה, שאפי' אם נבעלה בתוליה חוזרין, וכתובתה מאתים ויש לה טענת בתולים.
<h2>דף יא.</h2>
ואין נותנין כתובה לקטנה שנתגיירה עד שתגדיל לפי שיכולה למחות בגירותה ולחזור בגיותה עד שתגדיל, ומשגדלה שעה אחת ולא מיחת שוב אינה יכולה למחות ואז נותנין לה כתובתה, וכבר ביארנו עניין הגירות בפרק החולץ.
וכן קטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד אין ביאתו ביאה אפילו על הגדולה, ואינה [אלא] כממעכת באצבע אע"פ שיצאו בתוליה אינה נפגמת בכך וכתובתה מאתים ואין לה טענת בתולים שכבר יצאו בתוליה, ועניין הממועכת מבואר בפרק ארבעה אחין [יבמות ל"ד ע"ב].
האשה שנתאלמנה או שנתגרשה או שחלצה מן הנישואין, אע"פ שיש עדים שלא נתייחד עמה בעלה והרי היא בחזקת בתולה, הואיל וכנסה לחופה בטל דין בתולה, ואפילו מסרה האב לשלוחי הבעל כדי לכונסה ולא הספיק לכונסה עד שמת הרי היא כנשואה, וכשתנשא לאחר כתובתה מנה, כמו שמבואר בפרק נערה [מ"ט ע"א]. לפיכך אם לא תמצא בתולה אין הבעל יכול לטעון עליה טענת בתולים שהרי בדין (בתולה) [בעולה] נשאה. אבל נאמן לאוסרה עליו אם היה כהן, או אם היה ישראל וקידשה כשהיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כעניין שביארנו בכל בתולה, שאם חייב עצמו בממון מפני שנשאה על דעת כן, האיסור במקומו עומד הואיל והיתה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה. קידש ובעל לאלתר שאין לומר תחתיו זינתה אם היא טוענת שהיא מוכת עץ מותרת לבעלה.
<h2>דף יא:</h2>
גייורת שנתגיירה ושפחה שנשתחררה ושבויה שנפדית מבת שלש שנים ויום אחד ולמעלה, הרי היא בחזקת בעולה וכתובתה מנה ואין לה טענת בתולים.
השוטה לא תיקנו לה חכמים לא נישואין ולא כתובה. החרשת אע"פ שתקנו לה נישואי' לא תקנו לה כתובה. ופקח שנשא חרשת או שוטה ונתרצ' לכתוב לה כתובה מדעתו אפי' כתב לה מאה מנה כתובתה קיימת כמו שמבואר ביבמות בפרק חרש [קי"ג ע"א]. ואינו יכול לטעון עליהן טענת בתולים, שמא תחתיו נאנסה והיא אין לה דעת לטעון, כמבואר בפרק אילו נערות [ל"ו ע"א].
הבוגרת [יש] עליה טענת דמים [ש]אע"פ שכלו בתוליה יש בה מקצת דמים, ואין לה טענת פתח פתוח שכבר נתגדלו אבריה ואין פתחה דחוק כל כך, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אילו נערות בראיי' ז'.
כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלום מפני שמקחו מקח טעות, ואין לה תוספת כמבואר בקונטר' הראייות בפרק אע"פ בראיי' א'.
מוכת עץ והיא שנתקע לה עץ באותו מקום ויצאו בתוליה פגם הוא אצלה ובין הכיר בה בעלה כשנשאה בין לא הכיר בה כתובתה מנה. איילונית בתולה שהכיר בה בעלה כשנשאה כתובתה מאתים ויש לה טענת בתולים ככל הבתולות, וכן הסומא כמו שמבואר בפרק ואילו נערות [ל"ו ע"א].
<h2>דף יב.</h2>
יש מקומות שהיו נוהגין ליחד הארוס עם ארוסתו כדי שיהא רגיל עמה קודם הנישואין, ויש מקומות שלא היו מיחדין אותן עד שעת הנישואין, ובמקום שנהגו לייחד אינו יכול לטעון טענת בתולים להפסידה כתובתה בטענתו בשום עניין, חוששין שמא נתייחד עמה ובא עליה קודם לכן ולא הרגישה היא בביאתו, ולפיכך אינה יודעת לטעון כן כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ז וראיי' י"ח, אבל נאמן לאוסרה עליו אם היה כהן הואי' והוא טוען טענה ברורה שלא בא עליה עד עכשיו והרי נמצ' בעולה חוששין שמא תחתיו זינתה. אפילו במקום שלא נהגו לייחד אם יש עדים שנתייחד עמה קודם הנישואין שוב אינו יכול לטעון טענת בתולים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ד.
וכן יש מקומות שהיו נוהגין להעמיד שושבינין לבדוק אחר בעילה אם נמצאו לה דמי בתולים, ואם שינה זה מנהג מקומו ולא עשה כן אינו יכול לטעון טענת בתולים, נראין הדברים להעליל עלילות שקר שינה המנהג.
<h2>דף יב:</h2>
אימתי נאמן הבעל בטענתו כמו שביארנו כשהוא טוען טענ' בריא ואומ' בעולה מצאתיה והיא אומרת בתולה מצאתני, אבל כשהיא טוענת טענת בריא והוא טוען שמא, כגון שהיא אומרת תחתיך נאנסתי ונסתחפה שדך, והוא אומ' לא כי אלא עד שלא ארסתיך והיה מקחי מקח טעות, הואי' ואינו יודע להכחישה בטענה ברורה וגם היא בחזקת בתולה כשאירסה מעמידין אותה על חזקתה וכתובתה מאתים, ואין משביעין אותה על טענת ספק אבל יש לו להחרים סתם על מי שטוען עליו שקר להוציא ממנו ממון שלא כדין כמו שביאר רבינו משה [רמב"ם אישות פי"א הי"א]. וכן כשהיא טוענת שנעשית מוכת עץ עד שלא נתארסה ויש לה כתובה מנה, והוא אומ' לא כי [אלא] דרוסת איש את ואין ליך כלום היא נאמנת לפי שהיא טוענת טענת בריא והוא טוען שמא, והיא מותרת לבעלה ואפי' אם היה כהן.
<h2>דף יג.</h2>
פנויה שנתייחדה עם אחד מן הפסולין נאמנת לומר (לא) לא נבעלתי לו ומותרת לכהונה, ואפי' נתייחדה עם הגוי כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ה, ומכין אותה מכת מרדות על שנתייחדה.
היתה מעוברת ואמרה שהיא מעוברת מאיש פלוני שהוא כשר נאמנת ומכשירין לכהונה אותה ואת הזרע, ואם רוב בני העיר כשירין אצלה משיאין אותה לכהונה לכתחלה, ואם היו רובן פסולין אצלה אין משיאין אותה לכתחלה לכהונה ואם נשאת לא תצא.
<h2>דף יג:</h2>
עשרה כהנים שפירש אחד מהם ובא על האשה ונתעבר' ממנו אבל אינו ידוע מי הוא אע"פ שהעובר הזה ידוע שהוא בן כהן, הואיל ואינו ידוע מי הוא אביו משתקין אותו מדין כהונה, ואין מאכילין אותו בתרומה ואינו נושא את כפיו, שנא' [במדבר כ"ה] והיתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם, מי שזרעו מיוחס אחריו יצא זה שאין זרעו מיוחס אחריו.
וכן ארוסה שעיברה ואומרת שמן הארוס היא מעוברת נאמנת על עצמה ועל הזרע והן כשרין. ומז"ה אומר שאע"פ שהארוס עומד ואומר שלא בא עליה מעולם אינו נאמן אלא לאוסרה על עצמו אבל לא לפוסלה לכהונה ולא לפסול הזרע, [ולי נראה] שלא האמינוה חכמים אלא כשהיא טוענת טענת בריא ואין [מי] שמכחיש אותה בטענה ברורה, שמת הארוס או שאינו כאן, אבל אם הארוס טוען כנגדה טענת בריא (אינה) [אין] להאמינה יותר מן הארוס והרי היא והזרע פסולין מספק כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ז. פנויה שנתעברה מזנות והיא אומרת שהיא מעוברת מפלוני שהוא ממזר, אפי' אותו פלוני מודה שהוא ממנו הרי הולד ספק ממזר הוא, כשם שזנתה עם זה שהודה לה כך זנתה עם אחר כדברי רבינו משה [רמב"ם הל' איסו"ב פט"ו הי"ב]. ואיני רואה שטת התלמוד כדבריו, אלא כשם שהיא נאמנת לומר לכשר נבעלתי ולהחזיקו כשר בודאי, כך היא נאמנת לומר לממזר נבעלתי ולהחזיקו ממזר ודאי ולהתירו בממזרת, הואיל והדבר ידוע שבזנות נתעברה נאמנת לומר שזינתה עם הפסולין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ו. אם לא נבדקה אמו ויצא עליה לעז משאר בני אדם הרי זה ספק ממזר, כמו שמבואר בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ה ע"א] ובפרק אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ט ע"ב]. ואם ידוע שהארוס בא עליה בודאי או שהוא מודה בדבר תולין הולד בארוס, ואע"פ שהיו מלעיזין עליה משאר בני אדם הואיל והארוס בא עליה בודאי מעמידין הולד בחזקת הארוס והרי הוא כשר, ואע"פ שמתה אמו עד שלא נבדקה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אלמנה לכהן גדול בראיי' ה'.
<h2>דף יד.</h2>
משפחה שנתערב בה ספק פסול חלל, אע"פ שכל אחד מבני המשפחה יש בו שתי ספיקות שספק שנולד מן הכשרין שבמשפחה ספק נולד מאותו הספק, הרי בתו ואלמנתו פסולה לכהונה מספק ואם נשאת לכהן תצא כמבואר בקונטר' הראייו' בראיי' כ"ה. ואם יש עדים שנתערב במשפחה אחד מבני פסולי קהל אסורין לבא בקהל מספק עד שיבדקו שלא נולדו אילו מאותו הפסול, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ט.
<h2>דף יד:</h2>
כל שקורין אותו ממזר ושותק או נתין או עבד ושותק שתיקתו כהודאה היא ופסול לבא בקהל, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ט, וכן אם קורין לו חלל ושותק הרי הוא בחזקת פסול לכהונה.
<h2>דף טו.</h2>
וכן פנויה שנבעלה בין באונס בין ברצון ואינה יודעת למי נבעלה אם לכשר אם לפסול, הרי זו פסולה לכהונה מספק, ואם נשאת לכהן תצא ואע"פ שרוב בני עירה כשרין לכהונה, ואם היו שם שני רובי כשרות כגון שהיתה סיעה שלבני אדם כשרין (שאין) [שאינן] מבני העיר עוברין שם, וזה שנבעלה לו אינו ידוע אם מבני הסיעה אם מבני העיר הואיל ורוב העיר כשרין ורוב הסיעה כשרין [כשירה], מעלה עשו ביוחסין להצריכה שני רובות הואיל ואינה יודעת למי נבעלה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל'.
<h2>דף טו:</h2>
עיר שישראל וגוים דרים בה ומצא בה תינוק מושלך אע"פ שרוב העיר ישראל מספקין אותו בגוי לעניין יוחסין ואין משיאין לו אשה עד שימול ויטבול לשם גירות, ואם היתה תינוקת פסולה לכהונה אע"פ שטבלה לשם גירות שאין מכשירין ליוחסין עד שיהיו שני רובי כשירות כעניין שביארנו. לשאר דברים הולכין אחר הרוב אם רוב העיר ישראל הרי הוא כישראל ומצווין עליו להחזיר לו אבדתו, ואם רוב בני העיר גוים הרי הוא כגוי ומאכילין אותו נבילות וטריפות, ואעפ"כ מחללין עליו את השבת במקום סכנה שמא ישראל הוא שלא הלכו בפקוח נפש אחר הרוב.
נגח שורו שלזה הספק את שורו שלישראל, אע"פ שהיו בני העיר מחצה גוים ומחצה ישראל הרי זה הספק דנין אותו כישראל ואין גובין ממנו על נזקי שורו תם אלא חצי נזק כשורו שלישראל ולא נזק שלם כשורו שלנכרי, לפי שהמוציא מחבירו עליו הראייה ואין ראוי לגבות ממנו מספק בלא ראייה.
האשה שנתאלמנה או נתגרשה ואין בידיה שטר כתובה ובאה לתבוע כתובתה בתנאי בית דין כמו שיתבאר לפנינו בפרק הכותב [פ"ח ע"ב], היא אומרת בתולה נשאתני וכתובתי מאתים, והוא אומר אלמנה נשאתיך וכתובתיך מנה, או שטוענים לה היורשין שמא אלמנה נשאך אבינו הואיל ואין ראייה בידה אינה גובה אלא מנה, ונשבע הבעל שבועת היסת [על השאר] כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
ואם יש עדים שיצאת בהינומא והוא הצעיף שמכסין על ראש הבתולות בשעת כניסתה לחופה, או אם יצאת ראשה פרוע, שכן דרך הבתולות לצאת בשעת כניסתן לחופה, או עשו לה שאר מנהגות שנוהגין בהן הבתולות כתובתה מאתים, ואפילו עדים מעידי' בגודלן על מה שראו בקוטנן נאמנין בעדות זה, לפי שרוב הנשאות בתולות, ואע"פ שאינן בשאר עדייות שלממון. אם אין ראייה בדבר ותפשה היא מאתים זוז לכתובתה הואיל וראוי להתגלות לדבר זה על פי עדים שהיו שם בשעת הנישואין, אין הבעל או היורשין יכולין להוציא מידה עד שיביאו עדים שאלמנה נשאה או שנהגו בה מנהג אלמנה בשעה שנשאת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
<h2>דף יז.</h2>
מעבירין את המת מפני הכלה הפוגעת בו, ומבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת כלה, ואפילו היו עם רב מלוין אותו, ואם לא היה קורא ושונה אין מבטלין תלמוד תורה בשבילו אלא אם אין לו שיתעסקו בקבורתו, וכל זה מבואר בפרק שלפנינו.
<h2>דף יח:</h2>
עידי השטר שבאו להעיד על כתב ידן, ואמרו כתב ידנו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת נפשות שהיה רוצה להרוג אותנו אם לא היינו חותמים בו ושקר חתמנו, או שאמרו קטנים היינו בשעה שחתמנו ולא היינו מבינים בעדות, או שאמרו פסולי עדות היינו שהיינו קרובים ונתרחקנו ועדותן בטלה, הרי אילו נאמנין הואיל ואין השטר מתקיים אלא על פיהם, הפה שאסר הוא הפה שהתיר. לפיכך אם היה השטר מתקיים שלא על פיהם כגון שהיו עדים [אחרים] מעידין על כתב ידן או שהיה כתב ידן יוצא ממק' אחר אין אילו נאמנין לבטל השטר, לפי שהעדי' החתומי' על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, וכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אף כשמתקיים השטר על פיהם אם אמרו אנוסין היינו מחמת ממון אינן נאמנין שאינן רשאין להעיד שקר מפני הפסד ממונן, ואין אדם נאמן להשים עצמו רשע אפי' במקום שראוי לומר הפה שאסר הוא הפה שהתיר.
המוציא שטר חוב על חבירו וטען חבירו לא היו דברים מעולם ושטר מזוייף הוא זה, או שאמר כתבתי ללוות ולא לויתי, או שאמר פרעתיך, או שהיה שטר מכר ואמר לו המוכר מכרתי לך אבל לא נתת לי המעות, הרי זה מקיים שטרו ואין זה נאמן לטעון עליו כלום, ועד שלא יקיימנו הרי הוא כנייר חלק שאינו מועיל כלום. ואם נתקיימה חתימת אחד מן העדים בלבד הרי כאן עד אחד ומחייבו שבועה כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' י"א. שטר שעדיו מרובין אין צורך לקיים חתימת כולן אלא מקיים שנים מהם ודיו או שלשה במקושר, ואע"פ שאין המקויימין רצופין אלא אפילו אחד מהן בראש החתימו' ואחד מהן בסוף כמו שמבואר בסוף פרק הזורק [גיטין פ"ב ע"א].
באחד משלשה דרכים הללו מקיימים את השטר, שיעידו עידי השטר עצמו על כתב ידן, או שאחרים יעידו על כתב ידן או שכתב ידן יוצא ממקום אחר. כיצד היו עידי השטר מצויין יבא כל אחד ויעיד על חתימתו, ואע"פ שאינו זוכר העניין אלא מכיר כתב ידו בלבד דיו. אם אין עידי השטר מצויין צריך שיכירו שני עדים כתב ידו שלכל אחד ואחד, ואם היה אחד מעידי השטר לפנינו ומעיד על כתב ידו אינו יכול להצטרף עם אחר להעיד על כתב יד חבירו, לא הוא ולא אחד מקרוביו הפסולין להעיד עמו. ואם צריכין שיעיד הוא על כתב ידי חבירו לא יעיד על כתב ידי עצמו, אלא כותב חתימתו על חרש אחד, או בראש נייר אחד כמו שמבואר בפרק גט פשוט [ב"ב קס"ז ע"א] כדי שלא יוכל לזייף שום אדם על חתימתו כלום, ומראה חתימתו לבית דין ואחר כך מצטרף עם האחד להעיד על כתב ידי חבירו.
<h2>דף יט.</h2>
וכן אם אמרו העדים שטר אמנה הוא זה שחתמנו בו שלא נכתב אלא להראות הלווה עצמו עני והאמינו למלוה שלא יתבענו בו, או כל כיוצא בזה, אע"פ שהשטר מתקיים על פיהם אינן נאמנין, (שמא) שמאחר שלא נכתב שטר זה על דבר אמת [כי אם ברשע ועולה], ואין אדם משים עצמו רשע לומר שחתם בשטר שלא היה רשאי לחתום בו. וכן המלוה עצמו אם היה הוא חייב לאחר ובא בעל חובו לגבות חובו מן השטר הזה, אין המלוה נאמן לומר שטר אמנה הוא, שמא להפסיד בעל חובו מתכוין. ומז"ה אומר שהמוכר שטר חוב לאחרים נאמן לומר שהוא שטר אמנה להפסיד הלוקח מתוך שיכול למוחלו שהמוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול, אבל כשחב לאחרים אינו יכול למוחלו. ואני אומ' שבין זה ובין זה יכול למוחלו, ואעפ"כ אינו נאמן לומר שטר אמנה הוא שאין מאמינין אותו לבטל עדות השטר אפי' על ידי מתוך ועוד שמשים עצמו רשע. ואם [אמר] דשטר פרוע הוא נאמן וכל זה מבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. וכן נראה בעיניי שאף הלווה אינו נאמן לומר שטר אמנה הוא ואע"פ שאין השטר מתקיים אלא על פיו, לפי שהמשהה שטר אמנה בתוך ביתו או שטר פרוע בתוך ביתו עובר משום [איוב י"א] אל תשכן באהלך עולה, ואף הלווה עובר על שטר אמנה מפני שגורם מכשול לחבירו ואין אדם משים עצמו רשע כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ו.
<h2>דף יט:</h2>
עידי שטר מכר שאמרו מודעא מסר לנו המוכר על המכר הזה לפי שאנוס היה במכירתו אינם נאמנים כדברי מז"ה שלא היו רשאים לכתוב שטר המכר עד שלא יכתבו שטר המודעא תחלה, ואינם נאמנין לומר שחתמו שלא כדין ואע"פ שהשטר מתקיים על פיהם. ולי נראה שהרשו' בידן לכתוב שטר המכר תחלה ואחר כן כותבין שטר המודעא מזמן ראשון קודם המכר, שמעת שנמסרה להם המודעא הרי היא כאילו כתובה ומונחת מאז, ונאמנין לומר מודעא היו דברינו ולבטל שטר המכר, אע"פ שחתימתן מתקיימת שלא על פיהם, שהרי יכולין לכתוב המודעא עכשיו מזמן הראשון כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
וכן נאמנין לומר שהמכר הזה על תנאי היה ולא נתקיים התנאי ובטל השטר, אע"פ שחתימתן מתקיימת שלא על פיהם, שאין זה כחוזר ומגיד אלא כמגיד עדות אחרת. אחד מן העדים אומר על תנאי היה ובטל השטר הזה, והאחד אומר לא היה שם תנאי והמכר קיים, הואיל ומכחישין זה את זה הרי השטר בטל ונשבע הנתבע שבועת היסת כדין כל הכופר ממון לחבירו כמבואר בקונט' הראייות בראיי' י"א. ונראה בעיניי שאם היה כתוב בשטר ביטול מודעא וביטול תנאי אינן יכולין לבטל השטר לא משום מודעא ולא משום תנאי כמבואר בקונט' הראייות בראיי' י'.
שנים שבאו לקיים חתימת השטר ואמרו ידענו שחתימה זו אמת אבל אנוסין היו העדים הללו בחתימתה או קטנים היו או פסולי עדות היו ושטר זה בטל הוא, הואיל והשטר מתקיים על פיהם נאמנין. ואף אם קדם וגבה זה בשטרו עד שלא באו העדים המבטלי' אותו מוציאין ממנו מה שגבה לפי שבשטר בטל גבה. וכן אם היה שטר מכר אע"פ שהחזיק בקרקע שלש שנים מוציאין הקרקע מידו שהרי על ידי שטר בטל החזיק בו. אם היה השטר מקויים שלא על פי עדים המבטלים אותו אינן נאמנין לבטלו לגמרי אלא הרי הם כמכחישין אילו את אילו, שהעדים החתומים מעידים שהשטר אמת והרי הם כאלו עומדים ומעידים לפני בית דין, ואילו מעידים שהשטר בטל לפיכך מה שקדם וגבה בשטרו עד שלא באו העדים המבטלין אותו אין מוציאין מידו מספק. וכן אם היה שטר מכר אין מוציאין מידו קרקע שכבר הוא מוחזק בו שלש שנים, אבל אם לא הוחזק בו ג' שני' קרקע בחזקת בעליה עומדת ומעמידין הקרקע בחזקת הראשון מספק. וכן אם היה שטר חוב ובא לגבות עתה בשטרו אינו גובה בו מספק ואף אם תפש מוציאין מידו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב.
<h2>דף כ.</h2>
וצריכים שלא יהו העדים קרובים זה לזה לא עידי השטר ולא עידי הקייום. וכן לא יהו קרובים לא למלוה ולא ללווה ולא לערב, שאין הקרוב נאמן לא לזכות ולא לחובה כמו שמבואר בסנהדרין בפרק ג' [כ"ח ע"א] ובמכות בפרק א' [ז' ע"א]. ואם היו עידי הקייום קרובים לעידי השטר אין בכך כלום שאינו מגיע בעדותו לעידי השטר לא זכות ולא חובה.
אם אין עדים שיעידו על כתב ידן, אם היה כתב ידן יוצא ממקום אחר משטר שנתקיים בבית דין ודומה חתימת שטר זה לאותה החתימה הרי זה מקויים, ואם לא נתקיים אותו השטר בבית דין אין מקיימין ממנו חוששין שמא גם אותה [ה]חתימה מזוייפת היא. וכן מקיימין השטר מחתימ' שתי כתובות, או מחתימת שני (שטרות) [שטרי שדות] שאכלום בעליהן בשופי ג' שנים, הואיל וזה מחזיק בשדהו על ידי שטר, ואשה זו יושבת תחת בעלה על ידי שטר כתובתה זה, ולא היה ערער על חתימה זו מעולם מקיימין ממנה מחתימ' שני שטרות. בד"א כשהיו אותן השטרות יוצאין מתחת ידי אחר, אבל אם היו יוצאין מתחת ידי זה שרוצה לקיים שטרו אין מקיימין מהן, ואפי' אם היה שטר שנתקיים בבית דין הואיל והיו חתימות הללו תחת ידו חוששין שמא דקדק וזייף מהן עד שדומה חתימת הזייוף לחתימה המקויימת.
וכן אם באו שנים והעידו שזה השטר שהוא ביד פלוני כבר אמר לנו פעם אחת לזייף לו שטר הזה, חוששין לאותו השטר שמא מזוייף הוא, ואין ב"ד נזקקין לגבות בו עד שיעידו שראו שחתמו בו העדים, ועניין זה מבואר בפרק שלפנינו.
כותב אדם עדותו על השטר ומעיד עליה אפילו אחר כמה שנים, אע"פ שאינו זוכרה מעצמו אלא שרואה את השטר ונזכר, ואם אינו נזכר לא יעיד (מפני) [מפי] הכתב שהתורה אמרה [דברים י"ט] מפיהם ולא מפי כתבם. בד"א כשלא יצא עדותן מתחת ידו, אבל יצא עדותן מתחת ידו כגון שהעד שחתם בשטר שביד מלוה או שביד לוקח הרי אילו כאילו העיד בבית דין, שהעדים החתומין על השטר נעשה כמי שנחקרה עדותן בבית דין, ואע"פ שאין חתימתן מתקיימ' אלא על פיו והוא אינו זוכר לא העדות ולא החתימה אלא שמכיר כתב ידו בלבד עדותו קיימת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג.
שני עדים שנמסר להם עדות ושכח אחד מהם עדותו ומזכירו חבירו ונזכר יכול להעיד עדותו, ואם אינו נזכר לא יעיד על פי חבירו. אם הזכירו התובע עצמו אע"פ שנזכר לא יעיד, חוששין שמא התובע הטעה אותו, או שמא הוא בוש ממנו ודומה בעיניו שנזכר ואינו נזכר יפה. לפיכך אם היה תלמיד חכם שדרכו לדקדק בעדותו יפה, אע"פ שמזכירו התובע ונזכר יכול להעיד כמבוא' בקונט' הראייות בראיי' י"ד.
<h2>דף כ:</h2>
וכל זמן שאדם זוכר עדות יפה יכול להעיד עליו אפילו אחר זמן רב.
שני עדים שבאו מעיר שרובה גוים, האחד הכל מכירין אותו שהוא ישראל, והאחר אין אדם מכירו אלא חבירו מכירו הרי זה אינו יכול להעיד עליו, שאם כן נמצאת [כל] העדות מתקיימת בעד אחד, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק ב' שלראש השנה [ה"א], וכבר כתבנו זה בפרק דיני ממו'.
<h2>דף כא.</h2>
יצא השטר הזה מקויים אחר זמן בבית דין אחר ואין החתימה ניכרת, אלא אחד מן העדים ואחד מן הדיינין אין מצטרפין, ואינו מקויים עד שיכירו חתימת שני העדים או חתימת שני הדיינין.
<h2>דף כא:</h2>
הרוצה לעשות קיום לשטרו (שאם) [שמא] לא ימצא עדים לקיימו בשעת הצורך מוליך שטרו לבית דין, ומקיים חתימתן באחת משלשה דרכים שביארנו, ובית דין כותבין לו קייום בסוף השטר וחותמין בו הדיינין שחתימתן ידועה ונכרת לכל והוא הנקראת אשראתא [ד]דייני. וז"ה הו"א לשו"ן הקייו"ם. אנחנא בי דינא דחתימי לתתא במותב תלתא כחדא הוינא והונפק שטרא הדין קדמנא, ומדאתא פלוני ופלוני ואסהידו על חתימת ידייהו אישרנוהי וקיימנוהי כדחזי. ואם היה השטר מתקיים על ידי עדים אחרים או על ידי כתב ידן היוצא ממקום אחר כותבין הדיינין לפי העניין. ואם כתבו סתם שנתקיימה החתימה בפנינו ולא כתבו באי זה עניין הרי זה מקויים, כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ט"ו.
שלשה שישבו לקיים את השטר שנים מהם מכירין חתימת שני העדים והאחד אינו מכיר, הרי אילו מעידין השנים בפני השלישי ומקיימי' אותו שלשתן, לפי שצריכין להעיד בפני כל אחד ואחד מן הדיינין, ואם היו כל שלשה דיינין מכירין חתימת העדים אין צריכין שום עדות אלא מקיימין אותו על פי הכרתן. ואע"פ שבעדות שבתורה אין אדם יכול להיות עד ודיין, קייום שטרות מדברי סופרים הוא ויכול אדם להיות עד ודיין, לפיכך אע"פ שמעידין השנים לפני השלישי חותמין עמו במקום דיינין. ומז"ה אומר שאחר שכתבו השנים הקייום וחתמו בו אינם יכולין להעיד בפני השלישי שיחתום עמהם. ואני אומר שאף לאחר שכתבו וחתמו מעידין בפני השלישי וחותם עמהם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ו וכך היא שטת רבינו חננאל ז"ל. וכן יכולין הדיינין לכתוב הקייום ולחתום בו אפילו עד שלא יעידו בפניהם [ובלבד שלא יצא מתחת ידם עד שיעידו בפניהם], כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו.
שלשה שיכולין לקיים השטר ובאו שנים והעידו על אחד מהן שהוא גזלן ופסול להיות דיין, עד שלא חתמו יכולין השנים להעיד עליו שעשה תשובה וכשר וחותם עמהם, אבל לאחר שחתמו אין מעידין עליו להכשירו שיחתום עמהם לפי [שנראין] כנוגעים בעדותם שלא תבטל חתימתן כמבואר בקונטרס הראייות [בראיי' י"ו]. באו אילו השנים להכחיש הראשון ולומר שלא היה זה השלישי גזלן כל עיקר, אף עד שלא חתמו אינן נאמנין להכשירו הואיל ואילו מכחישין את אילו אין בידינו להכשירו מספק.
<h2>דף כב.</h2>
הרי אילו מעידין עליו שהוא בן עבדים ופסול לעדות ואילו מעידין עליו שאינו בן עבדים וכשר, אף משחתמו יכולין להעיד עליו להכשירו שיחתום עמהן, שאינן אלא כמגלי דבר ואיפשר לברר עקרו שלדבר ולדעת משפחתו שלא נצטרך לעדותם.
שלשה שישבו לקיים השטר וקיבלו עדות הקייום ולא הספיקו לכותבו עד שמת אחד מהן, צריכין לכתוב במותב תלתא כחדא הוינא וחד ליתוהי, שלא יאמרו הקייום הזה בשנים נעשה שהרי שנים חתומין בו והרי הוא בטל. ואפילו אם כת[ו]ב בו שהיו [ב"ד] חוששין שמא טעו לעשות בית דין לשנים. ואם היה משמעות הלשון הזה [שהיו] שלשה כמו שמספרין השנים שפלוני חבירינו שאל אותנו על חתימת העדים וכל כיוצא בזה אע"פ שלא כתבו בו במותב הרי הוא קיים, בין אם הוא מת השלישי בין אם היה חי ולא חתם עם חבריו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י"ט, וכן הדין בכל מעשה בית דין.
האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרוש' אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר, ואם היתה בחזקת אשת איש שיש עדים שהיתה אשת איש ואמרה גרושה אני אינה נאמנת, ואפילו אם נשאת על פי עצמה ואחר כך באו עדים שהיא אשת איש תצא וכן היא שטת רבינו חננאל. האשה שהיתה בחזקת פנויה ואמרה אשת איש אני וחזרה ואמרה פנויה אני אם נתנה אמתלא לדבריה נאמנת. כיצד כגון שביקשו לקדשה אנשים שאינן מהוגנין ואמרה להם מקודשת אני וכשנזדמנו לה אנשים מהוגנין קידשה עצמה להגון לה.
ואם אין עדים שנשבית ובאה ואמרה נשביתי וטהורה אני נאמנת שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואע"פ שאמרה שיש לה עדים שהיא טהורה אין אומרין נמתין עד שיבוא[ו] העדים אלא מתירין אותה לכהן מיד, ואע"פ שיש עליה עד האוסרה אינו נאמן שאין עד אחד נאמן לאסור אשה העומדת בחזקת היתר.
וכן האשה שאמרה לבעלה שראת דם נדות וחזרה ואמרה שלא ראת, אם נתנה אמתלא לדבריה לומר שלא אמרה כן אלא לפי שלא היה בה כח לשמש באותה שעה נאמנת. ויש מחכמי התלמוד שהיה מחמיר על עצמו להעמיד אשתו בחזקת טומאה עד שתטהר.
<h2>דף כב:</h2>
שנים אומרין נתגרשה ושנים אומרין לא נתגרשה הרי זו לא תנשא ואם נשאת תצא, לפי שספק אשת איש היא והבא עליה בשוגג מביא אשם תלוי, ואע"פ שהיא אומרת לבעלה גירשתני הואיל ועידיה מסייעין אותה איפשר שהיא מעיזה פניה. נשאת לאחד מעידי גירושיה וגם היא אומרת בבירור שנתגרשה הרי זו לא תצא. ואם אמרו עדי גירושיה בשעת עדותן עכשיו גירשה בעלה צריכה להראות גטה לפנינו מפני העדים המכחישין אותה, ואינה נאמנת לומר שאבד גטה הואיל ועכשיו נתגרשה, ואם לא הראת גטה אם נשאת אחר זמן לאחד מעידי גירושיה תצא.
<h2>דף כג.</h2>
עד אומר נתקדשה ועד אומר לא נתקדשה הרי זו לא תנשא לכתחלה [מפני העד האוסרה], אם נשאת לא תצא שהרי שני העדים מעידים שהית' פנויה, ואין זה הבא לאוסרה נאמן להוציאה מחזקת פנויה. עד אומר נתגרשה ועד אומר לא נתגרשה הואיל ושניהם מעידים שהיתה [אשת] איש אף אם נשאת תצא.
האשה שהיתה בחזקת פנויה ובא עד אחד והעיד עליה שנתקדשה, לא כל הימנו לאוסרה הואיל והיא מכחישתו אלא הרי היא מותרת להנשא. באה ממדינ' הים ולא ידענו מה טיבה אם היא פנויה או אשת איש, ובא עד אחד והעיד עליה שנתקדשה נאמן ואף אם נשאת תצא ואע"פ שהיא מכחישתו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
שנים אומרין ראינוה כשנתקדשה ושנים אומרין לא ראינוה כשנתקדשה, לא ראינוה אינו עדות ואע"פ שדרין בחצר אחת ויש לומ' אילו נתקדשה גם אילו רואין אותה איפשר שנתקדשה בצינעה, ואפי' נשאת לאחד מן העדים שאומרין לא ראינוה תצא. העידו העדים על דבר ברור ואמרו באותו המעמד היינו עמהם ועם האשה ולא נתקדשה כמו שאתם אומרים הרי היא ספק אשת איש ואף אם נשאת תצא, ואע"פ שהיתה בחזקת פנויה אין חזקה מועלת [לה] במקום שיש שני כתי עדים שהוא ספק תורה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל"ג. נשאת לאחד מעדיה לא תצא. ומז"ה [אומר] הואיל והעדים מעידים דבר ברור זו הזמה היא והאחרונים מבטלים עדות הראשונים ומותרת להנשא לכל אדם. וכבר בארתי בקונטרס הראייות בראיי' כ"א שאין בו אלא הכחשה וספק אשת איש היא כמו שביארנו.
שנים מעידים על אשת איש ראינוה כשנתגר' [ושנים אומרי' לא ראינוה שנתגרשה], אע"פ שדרים בחצר אחת לא ראינוה אינו עדות, ואם נשאת לא תצא, לכתחלה לא תנשא הואיל ואילו דרים בחצר ולא ראוה.
התירוה בית דין על פי עצמה ואחר כך באו עדים שנשבית לא תצא מהיתרה הראשון אלא משיאין אותה לכהן לכתחלה. ומעשה בבנות מר שמואל שנשבו והעלו אותן השבאים לארץ ישראל [והעמידו שוביהן מבחוץ], וקדמו הן לבית המדרש ואמרה כל אחת נשבתי וטהורה אני והתירום על פיהן, ולבסוף באו השבאים אחריהם ולא יצאו מהיתרן. אם עד שלא הותרה באו עדים שנשבית אינה נאמנת ואף אם נשאת תצא. באו עליה עדים שנטמאת אפי' התירוה לינשא ונשאת ואפילו אם יש לה כמה בנים תצא ובניה חללים. אם לא היו עידי טומאה לפניה, אע"פ שמרננים שיש עליה עידי טומאה במקום פלוני לא תצא מהיתרה עד שיבואו עדים ויעידו.
<h2>דף כג:</h2>
האשה שנשבית בין הגוים חוששין לה שמא נטמאת ביניהם שרוב גוים פרוצים הם בעריות ופסולה לכהונה, ונאמן עד אחד להעיד עליה שלא נטמאת ומותרת לכהונה, ואפי' שתי שבויות שאחת מהן מעידה על חברתה שלא נטמאה ואע"פ שנראות כגומלות זו את זו נאמנות כל אחת על חברתה. ואם השבויה עצמה אומרת שהיא טמאה נאמנת לאסור את עצמה לבעלה ואין עד אחד נאמן להתירה לו. ונראה בעיניי שאם היו שני עדים מעידים עליה שהיא טהורה לא כל הימנה לאסור עצמה לבעלה כהן, ואם היתה פנויה נאמנת לאסור עצמה לכהונה אפי' במקום שני עדים שאדם הבא לאסור את עצמו נאמן על עצמו יותר ממאה איש, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' כ"ב.
שנים אומ' נטמא' ושנים אומ' לא נטמאת הרי זה ספק תורה ואם נשאת לכהן תצא. יש עליה עדים שנשבית ובא עד והעיד שנטמאת ואחר כך בא אחד והעיד שלא נטמאת הרי זו לא תנשא ואם נשאת לא תצא לפי שהעד המעיד נאמן כשנים ואין דבריו שלאחד במקום שנים. בא העד המתירה תחלה ואחר כך בא העד האוסרה מז"ה [אומר] שאף בזו לא תנשא לכתחלה הואיל ובא העד האוסרה עד שלא הותרה על פי הראשון. ולי נראה שמאחר שבא העד המתיר תחלה תנשא לכתחלה לפי שבשבויה הקלו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ג וכך היא שטת המורה.
שנים שבאו ממדינת הים ואין אנו יודעין מה טיבן, זה אומר אני כהן וזה אומר אני כהן אינן נאמנין, ובזמן שמעידין זה את זה אע"פ שנראין כגומלין זה את זה [הרי אלו] נאמנין.
<h2>דף כד.</h2>
ומעלין לכהונה על פי עד אחד ואפי' על פי קרוב ואפילו על פי אשה, אבל לא על פי עבד ולא על פי קטן כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ל"ח. וכל עדות שהאשה כשירה לו גם עד מפי עד כשר כמו שמבואר בפרק חבית שנשברה [שבת קמ"ה ע"ב]. ולא אמרו להעלות לכהונה על פי עד אחד אלא לשאר ענייני כהונה כגון להאכילו בתרומה שלתורה ובחלה שלתורה ולחלוק לו תרומה בגרנות ולישא את כפיו ולקרוא בתורה ראשון, אבל ליוחסין אין מעלין אותו עד שיהיו שנים מעידין על כל אחד ואחד לפי שמעל' הוא ביוחסין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ח. ומז"ה [כ"ד ע"א] אומר שלא נאמר אין מעלין על פי עד אחד ליוחסין אלא ליוחסי כהונה חוששין שמא חלל הוא ובתו ואלמנתו פסולה לכהונה, אבל הוא רשאי לישא אשה כשירה שאין מספקין אותו בפסולי קהל. ולי נראה שאין משיאין לו אשה מיוחסת מספק, הואיל ולא הוחזק אצלינו בכשירו' חוששין שמא מן המקומות הפסולין הוא ומפסולי קהל הוא כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ד. וכבר ביארתי בפרק עשרה יוחסין ששאר הארצות שאינן לא מבבל ולא מארץ ישראל בחזקת פסול הן ואין משיאין להם נשים מיוחסות עד שיודע שהן כשרין.
וכן החמרים שהן מוכרי תבואה שנכנסו לעיר, ואמ' אחד מהם שלי אינו מתוקן אבל שלחברי מתוקן הוא נאמן שאע"פ שעם הארץ חשוד על המעשרות ואינו נאמן על שלו נאמן על שלחבירו. ואם היו כלי אומנותו בידו שלזה המעיד, כגון כלים שהוא מודד בהם התבואה אינו נאמן, נראין הדברים שכל התבואה שלו ועל שלו בא להעיד ולא על שלחבירו, כמבואר בקונטר' הראייות בראיי' כ"ה.
<h2>דף כד:</h2>
וכן אם נכתב עליו שטר, והיו עידי השטר קורין אותו כהן, מחזיקין אותו כהן על פי אותה העדות לשאר ענייני כהונה אבל לא ליוחסין, שלא קראוהו כהן אלא מפני שראוהו חולק בתרומה או נושא את כפיו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ח. ואם לא היה משמעות לשון השטר שקורין אותו העדים כהן אלא הוא קורא את עצמו כהן, כגון שכותב [בו] אני פלוני כהן לויתי מפלוני מנה והעדים חתומין למטה, הרי זה ספק אם העדים מעידין על עניין הכהונה או אינם מעידין אלא על עניין השטר בלבד, לפיכך מעלין אותו מספק לתרומה שלדבריהם ולא לדבר שהוא מן התורה. ומז"ה אומר שהתרומה והחלה בזמן הזה בארץ ישראל היא מן התורה. ולי נראה שהיא מדברי סופרים בזמן הזה בין התרומה בין החלה ואפילו בארץ ישראל כמבוא' בקונט' הראייות [בראיי'] כ"ז.
<h2>דף כה.</h2>
וכן אם העיד עליו שהיו נותנין לו מתנות כגון הזרוע והלחיים והקיבה לכרכים שעוברין ושבין מצויין שם מעלין אותו לכהונה על פי אותה עדות, אבל בעיירות אין חילוק מתנות ראייה שמא עשה עצמו כהן במקום שאין מצויין שם עוברים ושבים להכירו.
באו עדים והעידו עליו שראוהו שהיו חולקין לו תרומה בגרנות בארץ ישראל אין מעלין אותו ליוחסין בעדות זו, חוששין שמא העלוהו לתרומה על פי עד אחד ואין מעלין על פי עד [אחד] ליוחסין. אבל מעלין אותו לשאר ענייני כהונה ואין חוששין שמא עבד כהן הוא שאין חולקין תרומה לעבד אלא אם כן רבו עמו.
<h2>דף כה:</h2>
וכן אם בא אחד והעיד עליו שראהו קורא בתורה [במקום] כהן כגון שקרא אחריו לוי או נשא את כפיו מעלין אותו על פיו לכל ענייני כהונה אבל לא ליוחסין, והוא שראהו קורא בתורה או נושא את כפיו במקום שיש בתי דינין קבועין, אבל במקום שאין בתי דינין קבועין חוששין שמא במרמה עשה מה שעשה ואין מי שמדקדק עליו.
וכן מי שבא להחזיק עצמו לוי צריך עד אחד להעיד עליו, ואם העיד שראהו קורא בבית הכנסת [בחזקת] שהוא לוי כגון שקרא לפניו כהן מעלין אותו ללויה.
מי שהיה מוחזק לנו כהן ואמר על אחד בני הוא או אחי הוא וכהן הוא נאמן להחזיקו כהן לכל ענייני כהונה אבל לא ליוחסין, עד שיביא עליו ראייה ברורה, כמו שביארנו בפרק עשרה יוחסין [קידושין ע"ט ע"ב] במי שבא עם בניו ממדינת הים, ואם היה ידוע שהוא אביו בודאי הרי הוא בחזקת כשרו' אביו לכל דבר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ט.
<h2>דף כו.</h2>
אע"פ שאין אדם נאמן להחזיק עצמו כהן, אם היה משיח לפי תומו, אע"פ שמשיח בגודלו על מה שראה בקטנותו מעלין אותו על פיו לתרומה שהיא מדברי סופרים אבל לא לדבר שהוא מן התורה, שאין משיח לפי תומו כשר בעדות שלתורה אלא לעדות אשה שמת בעלה בלבד כמו שמבואר בפרק הגוזל ומאכיל [ב"ק קי"ד ע"ב].
מי שהיה יודע שאביו כהן כשר, ויצא עליו קול שהיתה אמו גרושה או חלוצה, ובאו עדים והעידו עליו שראו שהיו חולקין לו מעשר ראשון בגורן מכשירין אותו על פי אותה עדות, שאין נותנין מעשר ראשון אלא ללוי או לכהן כשר והרי זה ידוע שאינו לוי. העידו עליו שבא לחלוק בנכסי אביו עם אחיו ונתנו לו בית דין מתנות מתרומת אביו בחלקו, אין זו ראייה להכשירו, שמא לא נתנו לו התרומה לאוכלה אלא למוכרה.
מי שהיה מוחזק שהיה כהן ויצא עליו קול שהוא בן גרושה או בן חלוצה מורידין אותו מן הכהונה עד שנבדוק אחריו, והוא שיש לו עקר לאותו הקול כגון שאומרים פלוני מהיכן שמע מפלוני ופלוני מפלוני ששמע מפלוני [ופלוני] שהלכו למדינת הים, ולא שיהיה קול הברה בעלמא, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל"ב. בא עד אחד והעיד עליו שהוא כשר ונולד בכשרות מבטלין אותו הקול על פי אותו העד ומעמידין אותו בחזקתו הראשונה, באו אחר כך שנים והעידו עדות ברורה שהוא פסול פוסלין אותו מן הכהונה על פיהן, בא אחר כך עד אחד [והעיד] שהוא כשר מצטרף עם העד הראשון המכשירו, והרי כאן עדות שלימה ומעמידין אותו על חזקתו הראשונה. ונראה בעיניי שאין מעמידין אותו על חזקתו עד שיכחיש הוא העדים הפוסלין אותו ויאמר יודע אני בבירור שאמי כשירה היתה על פי בית דין ובכשרות נולדתי, והרי הוא כשר על פי עצמו ועל פי העדים המכשי' אותו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל"ג.
<h2>דף כו:</h2>
האשה שנחבשה בידי גוים על ידי ממון מותרת לבעלה כהן, על ידי נפשות כגון שהיה בעלה ליסטים ונגמר דינו להריגה הרי זו אסורה לכהונה שאין הגוים מתיראים לאונסה. ובזמן שיד אומות העולם תקיפה על ישראל אפילו נחבשה על ידי ממון, או שנתמשכנה על ידי ממון אסורה לכהונה ודינה כדין השבויה לכל דבר.
<h2>דף כז.</h2>
וכן עיר שכבשה כרקום כל כהנות שבתוכה פסולות לבעליהן הכהנים, חוששין שמא נאנסו מפני החיל והרי דינן כדין השבויה לכל דבר. בד"א בכרקום שלאותה מלכות שאין מתייראין מחיל אחר הבא עליהם. אבל כרקום שלמלכות אחרת שמתייראין שמא יבוא עליהם חיל אחר ושוללין ובורחין אין להם פנאי לבעול והכהנות מותרות לבעליהן כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל"ד. אף בכרקום שלאותה מלכות אין הכהנות שבתוכה פסולות אלא כשהיתה עיר משומרת שימור גדול ומוקפת חומ' שלשלאות וכלבים הנעורים בלילה כדי שלא יוכל אדם להמלט משם, אבל אם יכול אדם להמלט משם נאמנות הכהנות שבתוכה לומר נמלטנו ויצאנו משם. וכן אם היתה מחבואה אחת בעיר כגון חפירה תחת הקרקע וכיוצא בה שאין דרך השוללים לחפש בהן, אע"פ שאין אותה המחבואה מחזקת אלא אשה אחת נאמנת כל כהנת לומר נחבאתי שם וניצולתי, וכל שהיא נאמנת לומר נחבאתי או נמלטתי אע"פ שאמרה לא נחבאתי ולא נמלטתי אבל לא נטמאתי נאמנת. ואם יש עליה עדים שלא נמלטה ולא נחבאת אסורה. ואם יש עליה עד אפילו עבד אפילו שפחה המעיד עליה שלא נטמאת הרי זו מותרת.
אפי' עבד אפי' שפחה, ואפי' תינוק או תינוקת שיש בהן קצת דעת נאמנין עליה כמו שהן נאמנין על אשת איש לומר שמת בעלה. ונראה בעיניי שהנשים שאינן נאמנות על מיתת הבעל כגון חמות' וצרתה וכיוצא בהן כמו שביארנו שם, נאמנות להעיד על השבויה שלא נטמאת שאין לחוש בזו שמא הן באות לקלקלה כמו שיש לחוש באשת איש כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ל"ה.
ארבע מדות בעדות, כיצד, שני עדים נאמנין בכל מקום ואפי' להרוג את הנפש, עד אחד אינו נאמן אלא באיסורין בלבד ובדבר שלא הוחזק בו איסור הוא נאמן בין לאסור בין להתיר, אבל בדבר שהוחזק בו איסור אינו נאמן להוציאו מחזקתו אלא אם היה ההיתר תלוי בידו כגון לעשר פירותיו ולשחוט בהמותיו. ובכל מקום שעד אחד נאמן עבד ואשה נאמנין בין להתיר בין לאסור כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל"ז. נאמן עד אחד לומ' פלוני נולד בשבת ומלין אותו על פיו כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק ב' שלראש השנה [ה"א]. וכבר ביארנו עדות עד אחד בקידושין בפרק ג' בהלכה ה'.
<h2>דף כז:</h2>
הכל נאמנין עליה ואפילו אביה ואמה ואחיה ואחותה ואפילו עבדה ושפחתה כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' י"ו, אבל לא בנה ובתה ובעלה שהוא כהן לפי שהן כמעידין על עצמן, אם היו בנה ובתה משיחין לפי תומן שלא היתה כונתן לעדות אלא משיחין מאליהן חוץ לבית דין נאמנות. ונראה בעיניי שאם הגוי משיח לפי תומו נאמן עליה כמו שהוא נאמן על מיתת הבעל, אבל היא עצמה ובעלה שהוא כהן אף במשיחין לפי תומן אינן נאמנין להכשירה לכהונה.
השבויה שנאסרה לבעלה כהן מותר ליחד לה בית בחצירו ובלבד שלא יתיחד עמה בחצר בלא אדם עמה, אבל כהן המגרש את אשתו לא תדור עמו במבוי אחד לפי שהיא אסורה לו מן התורה משום גירושין. וישראל המגרש את אשתו ונשאת לא תדור בשכונתו, וכפר קטון נידון כשכונה. היו שניהן דרין בחצר אחת אם היה החצר שלה הוא נדחה מפניה, ואם היתה החצר שלשניה' או שהיתה חצר שלאחרים ודרים בה (בה) בשכר היא נדחת מפניו.
<h2>דף כח.</h2>
לוה ממנה בנכסי אביה כשהיה בעלה הרי זו אינה נפרעת ממנו עכשיו אלא על ידי שליח. ואם היתה תביעה ביניהן ובאו לבית דין אין בית דין נזקקין להן, [אלא] מנדין אותן ומלקין אותן על שמתעסקין זה עם זה. בד"א כשנתגר' מן הנישואין אבל נתגרשה מן האירוסין הואיל ואין לבו גס בה [נזקקין להן, ואם היה לבו גס בה אף מן האירוסין אסור].
ונאמן אדם לומר זה כתב שלאבא, או זה כתב ידו שלרבי, או זה כתב ידו שלאחי ואע"פ שמעיד בגודלו על מה שראה בקוטנו, הואיל והיה רגיל אצלן מכיר כתב ידן בקטנותו, ועל כתב יד נכרי אינו נאמן אלא על מה שראה והכיר בגודלו. אף באילו שהכשירו המעיד בגודלו שראה בקוטנו לא הכשירו אלא עד אחד, אבל השיני המצטרף עמו צריך שיעיד על מה שראה בגודלו אע"פ שמעיד גם הוא על כתב ידי רבו.
המעיד בגודלו על מה שראה בקוטנו אינו נאמן באיסורי תורה, אבל נאמן להתיר באיסור שלדברי סופרים כגון תחומי שבת וכיוצא בהן. ונראה בעיניי שאף המשיח לפי תומו דינו כדין המעיד בגודלו על מה שראה בקוטנו בעדות האיסורין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל"ז. הקטן אפילו באיסו' שלדברי סופרים אינו נאמן אלא כשאומ' שהוא בעצמו עשה אותו המעשה, כגון שאמר בדקתי את הבית הזה מחמץ בליל ארבעה עשר כמו שמבואר בתחלת פסחים [ד' ע"ב]. וכן האמינוהו בעדות האשה שמת בעלה ובעדות השבויה לפי שהיקלו בהן חכמים.
וכן כשמעיד על חבירו דרך עדות על מה שראה בקטנותו נאמן להעלותו בתרומה שהיא מדברי סופרים.
<h2>דף כח:</h2>
נאמן התינוק לומר כך אמר לי אבא משפחה זו כשירה ומשפחה זו פסולה, ושאכלנו בקצצה שלבת פלוני לפלוני. ונראה בעיניי שאין הדברים הללו אמורין אלא כשמעיד בגודלו על מה שראה בקוטנו ויש עד אחד גדול עמו, שאין עד אחד נאמן לפסול המשפחות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ל"ח. גוי שנתגייר ועבד שנשתחרר אינן נאמנין להעיד על המשפחה זה על מה שראה בגיותו, וזה על מה שראה כשהו' עבד לפי שאין דרכו שלעבד לדקדק ביוחסין. כיצד היא הקצצה אחד מן האחין שנשא אשה שאינה הוגנת לו, באין בני המשפחה ומביאין חבית מליאה פירות ושוברין אותה באמצע רחבה, ואומרין אחינו בית ישראל אחינו פלוני נשא אשה שאינה הוגנת לו מתייראין אנו שמא יתערב זרעו בזרענו, בואו וקחו לכם דוגמא לדורות שלא יתערב זרעו בזרענו וזו היא קצצה שהתינוק נאמן להעיד עליה בגודלו כמו שביארנו.
<h2>דף כט.</h2>
בא על אחת מחייבי עשה או מן השנייות מדברי סופרים נותן קנס. בא על אחת מחייבי לאוין כגון ישראל הבא על הממזרת, או כהן הבא על הגרושה, וכן אם בא על חייבי כריתות כגון על אחותו ועל אחות אביו, או על אחות אמו על אחות אשתו על אשת אחיו שנתאלמנה ממנו כשהיא בתולה, והיו לו בנים מאש' אחרת, או על אשת אביו או על הנדה, אם התרו בו למלקות הואיל ולוקה על ביאה זו אינו משלם קנס, שאין אדם לוקה ומשלם קנס שנ' [דברים כ"ה] והכהו כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעייות, ואם לא התרו בו למלקות משלם קנס, וכן בכל תשלומי ממון. בד"א במפותה שבא עליה ברצונה, אבל אם בא עליה באונס פטור מן הקנס לפי שהרודף אחר ערוה ניתן להצילה בנפשו שהורגין הרודף להציל הערוה מידו אם אין יכולת להצילה בעניין אחר, וחייוב המיתה פוטרו מן התשלומין אע"פ שלא נהרג, כמו שמבואר בפרק בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ג ע"א].
האונס או המפתה את הבתולה חייב ליתן קנס שנ' [דברים כ"ב] ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף, והן חמשים סלעים שלכסף צורי, שהוא כסף צרוף וכל סלע הוא משקל חצי אונק' במשקל ששוקלין בו הזהב. קטנה שהיא פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אין ביאתה ביאה ואין בה קנס, והבא עליה אחר כך יתן קנס שאין ביאתה הראשונה כלום. ומשעה שהיא בת ג' שנים ויום אחד עד שתבג' יש לה קנס, ואפי' היתה חרשת או שוטה או איילונית כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה' ובראיי' ו'. בגרה אין לה קנס.
באו עליה עשרה שלא כדרכה ואחד כדרכה כולן חייבין בקנס שהרי בתולה היתה בביאת כולם, והבא עליה אחר שנבעלה כדרכה אינו משלם קנס כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
<h2>דף לב:</h2>
החובל בחבירו אע"פ (שלא התרו) [שהתרו] בו למלקות משלם ואינו לוקה שנ' [ויקרא כ"ד] כן ינתן בו דבר הנתן מיד ליד, ומאחר שחייבתו תורה בתשלומי ממון אינו לוקה. הכהו הכאה שאין בה שווה פרוטה לוקה משום שנאמ' [דברים כ"ה] לא יוסיף להכות והרי הוא לאו על המכה חבירו שלא ברשות בית דין, חזר והכהו הכאה שיש בה תשלומין לוקה על ההכאה ומשלם על ההכאה השנייה, חזר והכהו והרגו משלם על ההכאה שיש בה תשלומין ונהרג על שהרגו, שאין המיתה פוטרתו מן התשלומין אלא כשבאו שניהן בבת אחת. עדים זוממין במקום שיש תשלומין כגון שהעידו על הממון והוזמו אין לוקין, במקום שאין תשלומין כגון שהעידו על כהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה והוזמו שאי אפשר לקיים ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו לוקין אפילו בלא התראה, שאין עדים זוממין צריכין התרא'. הגזלן אע"פ שהתרו בו למלקות אינו לוקה שנ' [ויקרא ה'] והשיב את הגזילה אשר גזל והואיל ומשלם אינו לוקה, ועוד שהוא לאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו.
<h2>דף לה:</h2>
וכן הממאנת מן הנישואין אין בה קנס לא מבעלה שמיאנ' בו ולא מאחר (שנפסלה) [שנבעלה] לו אחר כך שהרי היא בחזקת בעולה לבעלה, ואין צריך לומר היוצאה מבעלה בגט. וכן מי שיצא עליה שם רע בילדותה, והוא שבאו שנים ואמרו שתבעה אותנו לדבר עבירה הרי זו בחזקת בעולה והבא עליה אינו משלם קנס.
<h2>דף לו:</h2>
הגייורת שנתגיירה או שפחה שנשתחררה או שבויה שנפדת מבת ג' שנים ויום אחד ולמעלה הרי היא בחזקת בעולה, לפי שהיא בחזקת מופקרת לגוים ולעבדים, והבא עליה אינו משלם קנס.
בא על אחת מחייבי מיתות בית דין, כגון על בתו או על בת בתו או על בת בנו או על בת אשתו, על בת בנה על בת בתה הואיל ויש בו מיתות בית דין בהתראה, אף בלא התראה אינו משלם קנס, וכן בכל תשלומי ממון כל מקום שמיתה ותשלומין באין עליו כאחת פטור מן התשלומין אע"פ שלא התרו בו, ואפי' לא היה שוגג, שנ' [שמות כ"א] ולא יהיה אסון ענוש יענש, הא אם יהיה אסון (ענוש) [לא] יענש בתשלומין. וכן אם עבר עבירה שיש בה מיתה ומלקות אינו נידון אלא למיתה בלבד.
כהן המעיד על השבויה אע"פ שנאמן להתירה לאחרי' אינו נאמן להתירה לעצמו, ואם פדאה משלו העיד עליה ישאנה שאם לא היה יודע שהיא טהורה לא היה נותן בה מעותיו כמו שמבואר בפרק שלפנינו.
<h2>דף לז:</h2>
והמחוייב מיתת בית דין אין לו שום פדיון [לפטרו] שנ' [במדבר ל"ה] ולא תקחו כופר [וכן המחוייב גלות אין לו שום פדיון שנא' [שם ל"ב] ולא תקחו כופר לנוס].
<h2>דף לח:</h2>
נערה שנתארסה ונתגרשה או נתאלמנה יש לה קנס וקנסה לעצמ' ושאר הדברים לאביה. בא עליה ולא הספיקה לעמו' בדין עד שמתה פטור, שנ' [דברים כ"ב] ונתן לאבי הנערה ולא לאבי המתה.
<h2>דף לט.</h2>
כל התשלומין שביארנו בין באונס בין במפתה הכל הן שלאב בין שהיא קטנה בין שהיא נערה שנ' [דברים כ"ב] ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה. עמדה בדין היא או אביה ונתחייב האונס או המפתה בתשלומין הללו עד שלא מת האב, אע"פ שלא הספיק האב לגבות עד שמת הרי הן לבניו. אם לא הספיק לעמוד בדין עד שמת הרי הן שלעצמה שאין אדם מוריש זכות בתו לבניו. וכן אם עמדה בדין עד שלא בגרה ולא הספיקה לגבות עד שבגרה הרי הן שלאב. מת האב הרי הן לבניו, לא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה או עד שנשאת הרי הן שלעצמה. וכן היתומה שאין לה אב כל התשלומין הללו לעצמה. מתה עד שלא עמדה בדין הרי היא מורישה ליורשיה הבושת והפגם והצער שהן אצלה כשאר ממונה, אבל אינה מורישה להן את הקנס שלא נעשה ממון אצלה עד שתעמוד עליו בדין, ואם עמדה עליו בדין הרי הוא כשאר ממונה ומורישתו ליורשיה וכן בשאר הקנסות, וכל זה מבואר בפרק שלפנינו, וכן ביאר שם מז"ה [מ"א ע"ב] בפסקיו.
אע"פ שהאונס את הבתולה משלם קנס, חייב ליתן [גם כן] בושת ופגם והצער שציערה, אפי' אנס את (האלמנה) [הבעולה] חייב ליתן את הבושת שביישה. וכן אם אנס את הבוגרת אע"פ שאין בה קנס חייב ליתן לה בושת ופגם וצער. מה בין אונס למפתה, המפתה נותן ג' דברים והאונס ד', המפתה נותן בושת ופגם וקנס, מוסיף עליו האונס שנותן את הצער, הקנס שוה בכל אדם והם חמשים סלעים כמו שביארנו, והבושת הוא הכל לפי המבייש והמתבייש, והפגם הוא שרואין אותה כאלו היא שפחה הנמכרת בשוק ואומדין שפחה כזו כמה היתה יפה בתולה וכמה היא יפה כשהיא בעולה, שאדם נותן דמים יתרים על שפחה בתולה להשיאה לעבדו שיש לו לרבו קורת רוח ממנו, ואל תתמה על ששמין אותה כשפחה, שכבר נתן דמי בשתה לפי גודלה. והצער רואין אשה כזו בכמה לא היתה רוצה להצטער צער כזה, אבל המפותה אין לה צער שאינה מצטערת בכך.
האונס נותן ד' דברים הללו מיד בין יכנוס בין לא יכנוס, אבל המפתה אם לא יכנוס נותן כל ג' דברים שהוא מחוייב בהן, אבל אם יכנוס אינו נותן הקנס, אבל הבושת והפגם נותן מיד. אחד האונס ואחד המפתה בין היא בין אביה יכולין לעכב, שנ' [דברים כ"ב] ולו תהיה לאשה, מדעתה.
המפתה אם לא רצה לכונסה, או להוציאה לאחר שכנסה הרשות בידו, וכשמגרשה נותן לה כתובת בתולה. האונס כונס' על כרחו ואינו מוציא לעולם ואפי' אם היא חגרת או סומה שנ' [דברים כ"ב] ולו תהיה לאשה לא יוכל שלחה כל ימיו. ואם נתרצת גם היא בגירושין מוציאה בלא כתובה. וכן אם נתאלמנה אין לה כתובה לפי שיצא כסף קנסה בכתובתה.
נמצא בה דבר ערוה [או] שהיא אסורה לו אינו רשאי לכונסה שנ' [דברים כ"ב] ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו.
<h2>דף מ.</h2>
וכל מקו' שהתשלומי' לעצמה המפתה אינו משלם כלום שהרי ברצונה נבעלה והרי היא כמוחלת אצלו. ונראה בעיניי שלא אמרו המפתה פטור אלא בנערה אבל המפתה הקטנה הרי הוא כאונס, שפיתוי הקטנה אונס הוא [יבמות ס"א ע"ב] כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיי' ח'. אבל צער אינו משלם במפותה אפילו בקטנה שכבר ביארנו שהמפותה אין לה צער.
<h2>דף מא.</h2>
הקנס אין אדם מתחייב בו אלא על פי עדים, ואם אין עדים בדבר שהוא מודה פטור, ואפילו תפש הנזק מוציאי' מידו, ואפי' אדם כשר הבא לצאת ידי שמים אינו משלם אלא על פי עדים ואע"פ שהוא מודה בדבר כמבוא' בקונט' הראייות בראיי' ה'. אבל הפגם והצער הרי הן כשאר תשלומי ממון שאדם מתחייב בהן על פי עצמו בין שאמ' אנסתי בין שאמר פיתיתי.
<h2>דף מא:</h2>
ואין דנין דיני קנסות בדייני חוצה לארץ אלא בדייני [ארץ] ישראל שהן מסומכין. וכן כל הנזקין שהוזק האדם בין על ידי אדם בין על ידי בהמה אין גובין אותו בחוצה לארץ כמו שביארנו בפרק החובל [ב"ק פ"ד ע"א]. אע"פ שאין דנין דינין בחוצה לארץ אם תפש הניזק ממונו שלמזיק כנגד נזקו שהזיקו בעדים אין מוציאין מידו, וכן הקנס שלאונס ומפתה. ואף כשלא תפש, בזמן שהיו בתי דינין קבועין בארץ ישראל כופין את המזיק שיעל' עמו לארץ ישראל ואם אינו עולה עם הנזק מנדין אותו. וכבר ביארנו זה בפרק ארבעה אבות נזיקין. בזמן הזה שאין בתי דינין קבועין בארץ ישראל אין בידנו כח לדון דינין הללו כמו שביארנו, אלא כדי שלא יהא חוטא נשכר ושלא יהיו העם פרוצין בנזקין תקנו הגאונים הקדמונים שמנדין את המזיק עד שירצה את הניזק במתן ממון או להרבות עליו רעים עד שיתרצה אליו, ומעשה באחד שהפיל שנו שלחבירו ובא לפני מר רב צדוק גאון ז"ל ואמר [לו] דבר קצוב איני [מטיל] עליך אלא לך ופייסהו בממון או בדברים, וכזה ראוי לנהוג בין בדיני קנסות בין בשאר נזקים שאין דנין אותם בחוצה לארץ.
<h2>דף מג:</h2>
אע"פ שנשתעבדו נכסי הבעל לכתובת האשה משעת האירוסין כשתנשא האשה מוחלת שעבוד האירוסין, שעקר הסמך שלה הוא על שעבוד הנישואין כשהבעל מתחייב גם בנדונייא ובתוספת, לפיכך אם הוצרכה לגבות מנכסים משועבדים אף הכתובה אינה גובה אלא מן הלקוחות שקנו אחר הנישואין ולא מאותן שקנו משעת אירוסין, ולא שמענו במקומות הללו מעולם מי שגבה כתובה לארוסה שנתאלמנה וכל המארסין בנותיהן על דעת המנהג מארסין אותן. ונראה בעיניי שאם הקדים אדם לכתוב שטר הכתובה קודם כניסתה לחופה יום או יומים אין לפוסלו משום שטרי חוב המוקדמין, שהרי עיקר הכתובה ראוי להתחייב זה מן האירוסין, וכן נכסי הנדונייא ראוי להתחייב בהן משעה שמקבל אותם קודם הנישואין, וגם התוספת יכול להתחייב בה בכל שעה שירצה ובלבד שיכניסנ', שלא כתב לה תוספת אלא על דעת לכונסה. וכך היו נוהגין קדמונינו שהיו כונסין בשבת והיו כותבין בשטר הכתובה בשישי בשבת, אבל מז"ה הנהיג לכתוב באחד בשבת, ואין צורך לכל זה כאשר ביארתי בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
הוציאה עליו שתי כתובות אחת של מאתים זוז מזמן הראשון ואחת שלשלש מאות מזמן השיני, ושתיהן אחר הנישואין, הרי זו ידה על העליונה אם תמצא נכסים לגבות מזמן שיני גובה שלש מאות, ואם אינה מוצאה נכסים מזמן שיני גובה מזמן ראשון מאתים בלבד. ואם כתוב בכתובה השנית שנתרצה להוסיף לה כתובה השנייה על הכתובה הראשונה הרי זו גובה שתיהן, הראשונים מזמן ראשו' והשניים מזמן שיני. וכן הדין בשני שטרי מכר או שני שטרי מתנה שהיו לראובן על שדה אחת שלשמעון האחד מזמן ראשון והאחד מזמן שיני, אם כתוב בשיני תוספת על הראשון הרי זה ידו על העליונה אם רוצה למחול שעבודו מזמן ראשון יזכה בתוספת שהיא מזמן שיני, ואם אינו רוצה למחול שעבודו מזמן ראשון לא יזכה בתוספת, ואם כתוב בשטר השיני שהוסיף זו התוספת על המתנה הראשונה הרי זה זוכה בשתיהן כעניין שביארנו בשתי כתובות. אם לא היה בשטר השיני שום תוספת אלא עניין אחד לשניהן ביטל השטר השיני את הראשון בין אם היו שניהן שטרי מכר בין אם היו שניהן שטרי מתנה, ובדין החזיק הלוקח בשדה זו על ידי השטר הראשון ובדין [אכל] פירותיה וגם נתחייב לפרוע המס עליה, ולא עשה השטר השיני אלא שתרצה למחול שעבוד השטר הראשון, והרי שדה זו משועבדת לבעל חוב שלמוכר הקודם לשטר השיני, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
<h2>דף מד.</h2>
היה השטר הראשון שטר מתנה והשיני שטר מכר שניהן קיימין, שלא כתב לו השטר השיני לבטל השטר הראשון אלא לפי שהראשון הוא שטר מתנה ואין בו אחריות כתב לו השטר השיני במכר לקבל עליו אחריות, לפי שסתם מכר יש בו אחריות אע"פ שלא פירש. וכן אם היה הראשון במכר והשיני במתנה לא בטל הראשון, שלא כתב לו השטר השיני אלא לייפות כחו מפני דין הבר מיצר שיכול לטעון עליו במכר ואינו יכול לטעון עליו במתנה. ונראה בעיניי שאין שטר המתנה מועיל לדחות הבר מיצר אלא שלא קיבל דמי המכר ולפיכך עשה לו שטר מתנה על המכר הזה, אבל אם קיבל דמי המכר ואחר כך עשה לו שטר המתנה הרי זה שטר עולה וכונתו לדחות הבר מיצר שזכה בדינו מן הדין, וכבר ביארנו דין הבר מיצר בפרק (המתקבל) [המקבל]. היו [לו] לראובן שני שטרי חוב על שמעון (משם) [מסכום] אחד לא ביטל שיני את הראשו' אלא גובה בשניהן, שפעמים שאדם מלוה לחבירו מנה ועושה לו שני שטרות שלשני חצאי מנים, שאם תשיג ידו לפרוע חצי החוב קורע [השטר] האחד ומניח השיני שלם, כמו שביאר רבינו יצחק בפסקיו [ט"ז ע"א מדפי הרי"ף].
וכן אם היתה גייורת, ואפילו אם היתה הורתה (ולידתה) שלא בקדושה [ולידתה בקדושה] והוציא עליה שם רע פטור, עד שתהא אף הורת' בקדוש', שנ' [דברים כ"ב] כי הוציא שם רע על בתולת ישראל. היתה הגייור' נערה מאורשה וזנתה הרי זו בחנק, שלא נאמרה סקילה אלא בנערה מאורשה בת ישראל שנ' [שם] כי עשתה נבלה בישראל. ואם היתה לידתה בקדושה אע"פ שהיתה הורת' שלא בקדושה הרי זו בסקילה כבת ישראל.
<h2>דף מד:</h2>
ולא חייבה תורה את הבעל אלא כשהוציא עליה שם רע כשהיא נערה, אבל אם הוציא עליה שם רע כשהיא קטנ' פטור, שאין הכתוב מדבר אלא בנערה שהיא בת עונשין שאם ימצא הדבר אמת היא בסקילה כמו שמפרש בעניין. וכן הוציא שם רע כשהיא בוגרת פטור.
<h2>דף מה:</h2>
הכונס את הבתולה והוציא עליה שם רע לומר שלא נמצאו לה בתולים ונמצאו דבריו שקר לוקה בבית דין, שנ' [דברים כ"ב] ויסרו אותו, ונותן ק' סלע כסף צורי שהוא כסף צרוף לאביה, שנ' [שם] וענשו אותו מאה כסף ונתנו לאבי הנערה, ואם היתה יתומה קנסה לעצמה.
<h2>דף מו.</h2>
הוציא עליה שם רע ולא הביא עליה עדים פטור ואפילו באו עדים מאליהן אינו חייב עד שיביאם הוא לבית דין. וכך הוא [סדר] הוצאת שם רע הכתוב בתורה, בא לב"ד ואומר איש פלוני לא מצאתי לבתו בתולים, והביא עליה עדים שזנתה תחתיו כשהיתה ארוסה, אם נמצאו עדיו אמת סוקלין אותה, ואע"פ שעכשיו היא בוגרת הואיל וזינתה כשהיא נערה הרי היא בסקילה, ולפי שלא נתגלה נבלותה עד שהלכה לבית בעלה צריכין לפרסם הדבר שבבית אביה היה הסירחון הזה, וסוקלין אותה על פתח בית אביה כלומר ראו גידולים שגידלתם. ואף אם בגרה עד שלא נשאת סוקלין אותה.
הלך האב והביא עדים והזימו עידי הבעל הרי הן בסקילה שנ' [דברים י"ט] ועשיתם לו כאשר זמם. והבעל הענישתו התורה על שבא לבייש האב בגידולים רעים שגידל ונותן לו ק' סלע והן שלו, ואע"פ שכבר יצאת בתו מרשותו ואין לו בה שום זכות משעה שנשאת כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. ולוקה על שבא לחייב הבת, ואינו רשאי לשלחה כל ימיו אלא אם כן היתה אסורה לו כמו שביארנו אצל האונס את הבתולה, ולא חייבה התורה הבעל אלא כשהוציא עליה שם רע לאחר שבעל שנ' [דברים כ"ב] ואקרב אליה ולא מצאתי לה בתולים. חזר עוד הבעל והביא עדים והזימו עידי האב היא בסקילה על פי העדים הראשונים ועידי האב בסקילה על שהיו באים לחייב סקילה העדים הראשונים. זה שכתוב בתורה ואלה בתולי בתי ופרשו השמלה אינו אלא דברים המחוורים כשמלה והכל על פי עדים, וכן מה שכתוב ואם אמת היה הדבר לא נמצאו בתולים לנערה הכל לפי עדים כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' ח'. ופרשה זו יש בה עדים וזוממיהן וזוממי זוממיהן כדרך שביארנו, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ד].
הוציא עליה שם [רע] על נישואי אחיו, שייבם אשת אחיו וטען שלא נמצאת בתולה בנישואי אחיו, והביא עליה עדים והוזמו אינו חייב משום הוצאת שם רע. כנס ארוסתו וגירשה וחזר וכנסה והוציא עליה שם רע על הנישואין הראשונים שלא מצאה בתולה בנישואין הראשו' והביא עליה עדים והוזמו, הרי זה ספק בתלמוד אם הוא חייב על הנישואין הראשונים אם לאו, ואינו מתחייב מספק.
<h2>דף מו:</h2>
הבת כל זמן שהיא קטנה או נערה עד שתבגר הרי היא ברשות אביה ובידו לקדשה ולמוסרה לחופה לכל מי שירצה, בין שהוא מקדשה בכסף בין שהוא מקדשה בשטר או בביאה וכסף קידושיה שלו, ואם נתגרשה מן האירוסין אביה מקבל גטה, וזוכה בכתובתה שהיא גובה מבעלה כל זמן שתתאלמן או תתגרש מן האירוסין, עד שלא תבגר. וכן זכאי במעשה ידיה עד שלא תבגור ואפילו לא הספיקה לגבות עד שתבגור, ואם מת האב מורישן לבניו וגובין בניו. ואם אין האב רוצה לזונה ניזונת ממעשה ידיה ואם יש בהן יתרון היתרון הוא לאב. וזכאי במציאתה, ואפי' במציאת בניו הזכרים, ואפי' הם גדולים, והוא שהיו סמוכין על שולחנו, ואם לא היו סמוכין על שולחנו אינו זכאי במציאת בניו ובנותיו ואפי' הם קטנים כמו שביארנו בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ב ע"ב]. וכן זכאי האב להפר נדרי בתו כשהיא נערה, שנ' [במדבר ל'] בנעוריה בית אביה כשהיא נערה ולא כשהיא בוגרת. נפלו לה נכסים בירושה אין האב אוכל פירות נכסיה אלא יעשה [לה] מהן סגולה עד שתגדיל. בגרה הבת, או שנשאת בין כשהיא קטנה בין כשהיא נערה יצאת מרשות האב לכל דבר ואם נתאלמנה או נתגרשה כתובתה שלה. וכבר ביארנו סימני נערות וסימני בגרות בהלכות מסכת נדה בפרק יוצא דופן.
הבת משנשאת הרי היא ברשות בעלה לכל דבר, וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה, ויורשה ומיטמא לה, ואוכל פירות נכסיה אע"פ שלא הכניסתו לו בנדונייא. וכן הוא נתחייב בכתובתה מן האירוסין, ובתנאי כתובתה מן הנישואין. ואילו הן הנקראין תנאי כתובה מזונות שהיא ניזונת מנכסי בעלה בין בחיים בין אחרי מותו כל ימי אלמנותה. ובכלל המזונות רפואתה שאם לקת חייב לרפאותה. וכן חייב לפדותה כשנשבית כמו שיתבאר לפנים. וחייב לקוברה לפי כבודו. ואם היה כבודה גדול מכבודו קוברה לפי כבודה, לפי שהאשה עולה עם בעלה ואינה יורדת עמו בין בחייה בין במיתתה. ובעודה ארוסה לא נתחייב בשום תנאי מתנאי כתובה, אלא בכתובה מנה מאתים בלבד. [וכן] (ו)אין לו זכות בה [אחת] מכל הזכייות שביארנו עד שתנשא לו.
<h2>דף מז.</h2>
הכותב לבתו נדונייא מן האירוסין, אע"פ שכתב לו חתנו ודא נדונייא דהנעלת ליה כאלו נשאת, ומתה בעודה ארוסה אין הבעל יורש נדוניא זו, שלא כתב לו אלא על דעת לכונסה, ואם כנסה ומתה יורש הבעל אותה נדונייא ואע"פ שלא הגיע ליד הבעל וליד אשתו מעולם. ומז"ה אומר שאין הבעל יורש אותה נדונייא אלא אם כן זקפה [האב] עליו כמלוה, ושטת המורה כדבריי וכן עקר, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
<h2>דף מח.</h2>
מי שצוה בשעת מיתתו ואמר שלא יקברוהו מנכסיו אין שומעין לו שלא כל הימנו שיעשיר את בניו ויפיל עצמו על הציבור.
<h2>דף מח:</h2>
מסר [ה]אב את בתו כשהיא ברשותו הוא או שלוחיו לבעל או לשלוחיו כדי לכונסה לחופה, הרי היא כנשואה לכל דבר חוץ מן התרומה, שאם היתה בת ישראל לכהן אינה אוכלת בתרומה עד שתכנס לחופה, אבל לשאר הדברים הרי היא ברשות הבעל משעה שנמסרה לו ויכול להפר נדריה כמבואר בקונטרס הראייות בראייה י'. אם מתה הוא יורשה ומטמא לה אע"פ שלא הספיק לכונס' עדין, ואע"פ שנכסי נדונייתה בבית אביה הבעל יורש בכל מקום שהם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. הלך האב או שלוחיו עם שלוחי הבעל הואיל והוא הולך עמה הרי לא מסרה עדיין, ואם מתה עד שלא הספיק למוסרה אביה יורשה, ואפי' היו נכסי נדונייתה בבית בעלה האב יורשן. היו הולכין שלוחי האב עם שלוחי הבעל בדרך הליכתן נכנסה עמו בחצר [אם היה החצר שלו הרי סתם] כניסה זו לשם נישואין והרי היא כנשואה לכל דבר שהרי מדעת אביה כנסה, ואם היה החצר שלה סתם כניסה זו ללון כדרך שבני אדם נכנסין בפונדק ללון שם ואינה כנשואה. נתאלמנה או נתגרשה לאחר שנמסרה לבעל או לשלוחיו אע"פ שלא הספיק לכונסה הרי היא כמי שנתאלמנה מן הנישואין, שאינה חוזרת עוד לרשות אביה לשום דבר.
<h2>דף מט:</h2>
האב אינו חייב לזון בניו ובנותיו כשהן קטנים, ואין כח ביד ב"ד לכופו אלא מכלימין אותו ומביישין אותו ברבים לומר שהחייות והעופות מרחמין על בניהם וזה אינו רוצה לרחם על בניו, ומחייבין אותו שיגלה הוא בעצמו נבלותו לרבים שאינו רוצה לרחם על בניו כדי שירחמו עליהם הצבור. ואעפ"כ כופין אותו לזון ולפרנס בניו ובנותיו כשהן קטני קטנים עד שיהיו בני שש כמו שמבואר בסוף פרק שלפנינו [ס"ה ע"ב]. ואם היה עשיר כופין אותו לזון אפי' משש ולמעלה, שהרי כופין העשיר לעשות צדקה משלו אפי' לאחרים, ומצווה לזון את הבנים קל וחומר לבנות שזילותם קשה יותר.
נתן האב נכסיו לבתו ומת, הואיל וזכת הבת מנכסיו מחיי אביה עד שלא נתאלמנה זו אין האלמנה ניזונת מהם, ואפי' האב עצמו אין לו מזונות מאותן הנכסים, שהכותב נכסיו לבניו אין כח לב"ד לכוף את הבנים לזון את האב ואת אשתו, אלא מפצירין בהן על ידי רוב פיתויין ועל ידי רוב הכלמות עד שיזונו אותן [בחיי] אביהן כמבואר בקונטרס הראייות למעלה בפרק זה. נתן הבעל נכסיו במתנת שכיב מרע בין שנת[נ]ן לבניו בין שנתנן לאחרים, הואיל ומתנת שכיב מרע מדברי סופרים היא האלמנה ניזונת מאותה המתנה כדרך שהיא ניזונת מן היורש', וכן מבואר בפרק יש נוחלין [ב"ב קל"ג ע"א].
מי שמת והניח אלמנה ובת ובן בזמן שנכסיו מועטין שהבת דוחה את הבן כמו שביארנו למעלה האלמנה דוחה את הבת ונוטלת היא כל הנכסים למזונותיה. היתה אלמנה ובת בלבד, הרי היא כמו אלמנה [ובן] שהבת יורשת היא ומעמידין כל הנכסים בחזקת הבת והיא מעלה מזונות לאלמ' דבר יום ביומו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. נשאת הבת בין שהיו הנכסים [מרובין בין שהיו הנכסים] מועטין, אם הכניסתן לבעלה בנדוניא הרי הן כאלו מכרתן ואין האלמנה גובה מזונותיה מנכסים משועבדים שמכרו היורשים או שנתנום במתנה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א, ואם הכניסתן לו בתורת נכסי מלוג האלמנה ניזונת מהם, ואפי' מתה הבת וירשה בעלה אלמנה ניזונת מאותן נכסי מלוג שירש הבעל, שדין הבעל כדין שאר יורשין שהאלמנה ניזונת מהן.
<h2>דף נא.</h2>
אע"פ שלא כתב אדם כתובה לאשתו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה מפני שהוא תנאי בית דין, ואפילו נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין, שאף הארוסה יש לה כתובה בתנאי בית דין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג' ובראיי' ב'. וכן אם לא כתב לה נכסיי אחראין לכתובתיך חייב מפני שתנאי בית דין הוא להתחייב כל נכסי הבעל לכתובת האשה. ואף אם מכר נכסיו לאחרים אחר שנתחייב בכתובת האשה טורפת מהם אם אינה מוצאה נכסים ביד הבעל כשתבוא לגבו' כתובתה, [ואפי'] אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
הכהן אינו כותב לאשתו ואותבינך לי לאינתו שהרי השבויה אסורה לכהן, לפיכך הוא כותב לה ואהדרינתיך למדינתיך שחייב לפדותה משלו ולהשיב אותה לעירה, ואחר כך מגרשה ונותן לה כתובתה משלם.
האשה שנשבית חייב בעלה לפדותה שכן כתב לה אם תשתבי אפרקינך ואותבינך לאינתו, ואע"פ שלא כתב לה חייב מפני שהוא תנאי בית דין כמו שביארנו. ואינו חייב לפדותה ביותר מכדי דמיה כמה שראויה לימכר בשוק שפחה כיוצא בה, שאין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם. וכן אינו חייב לפדותה ביותר ממה שכתוב בשטר כתובתה שהוא עיקר הכתובה והנדונייא והתוספת כמבואר בקונט' הראייות בראיי' י"ד, ואע"פ שכדי דמיה היה יותר מכל אלה אינו חייב [לפדותה] אלא [עד] כנגד הכתוב בשטר כתובתה, ובלבד שלא יהיה יותר מכדי דמיה.
בקש בעלה לגרשה אחר שנשבית ולתת לה כתובתה שתפדה עצמה מכתובתה אינו רשאי, אלא פודה אותה משלו ואם רצה לגרשה יתן לה אחר כך כתובתה משלם.
האשה שלקת חייב בעלה לרפאותה, בין רפואה שיש לה קצבה בין רפואה שאין לה קצבה. ואם רוצה לגרשה ולתת לה כתובתה אינו חייב ברפואתה כשם שאינו חייב [ב]מזונותיה לאחר שמגרשה שהרפואה כמזונות.
<h2>דף נא:</h2>
ולמה השבויה מותרת לבעלה לפי שאין חוששין עליה שמא נבעלת ברצון אלא באונס, והאשה שנאנסה תחת בעלה מותרת לבעלה ישראל ואסורה לכהן שנ' [במדבר ה'] והיא לא נתפשה, לא נתפשה אסורה הא נתפשה מותרת, ויש לך אחרת שאע"פ שנתפשה אסורה ואי זו זו אשת כהן שנאסרה לו הזונה וזו ביאתה ביאת זנות היא. היתה תחלת ביאתה באונס אע"פ ש[ב]סוף ביאתה היא אומרת הניחו לו שאילמלי לא נזקק [לה] היא שוכרתו מותרת לבעלה [ישראל] שכבר הלבישה יצרה בסוף ביאה ואונס הוא נחשב.
אשת ישראל שזינתה ברצון אסורה לבעלה ואם נאנסה מותרת לבעלה, שנ' [במדבר ה'] והיא לא נתפסה, הא נתפשה מותרת, ואם היתה אשת כהן אע"פ שנאנסה אסורה, שנ' והיא למעט אשת כהן שאע"פ שנתפשה אסורה, ואע"פ שאסורה לבעלה כהן לא הפסידה כתובתה בזנות האונס כמו שמבואר בסוף נדרים [צ"א ע"א].
הגנבים הגונבים נשים מתחת בעליהן אע"פ שמוליכות להם לחם ומזון ומתקנות להם חציהם מחמת יראה הן עושות כך [שיראות לברוח] ואנוסות הן ומותרות לבעליהן ישראל. [פטרום הגנבים והולכות מאיליהן ברצונם הרי אילו מזנות ברצון ואסורות לבעליהן ישראל].
מלך חשוב שאנס נשים למשכבו כדרך שהיה עושה אחשורוש הרי אילו מותרות לבעליהן ישראל לפי שאנוסות הן, ואם היה אחד מן הלסטים שעלה לגדולה ומלך ואנס נשים אסורות לבעליהן ישראל, הואיל ואינו מלך חשוב סבורה שישאנה לאשה ותהיה גבירה תחתיו ונבעלת לו ברצון.
<h2>דף נב.</h2>
האשה [ה]אסורה לבעלה אין בעלה חייב לפדותה שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו, ואף הכהן הכותב לאשתו ואהדריניך למדינתיך וחייב לפדותה אע"פ שהיא אסורה לו לא נתחייב אלא בשבויה שאסור שבויה גרם לה, אבל אם היתה אסורה עליו מפני דבר אחר כגון אלמנה לכהן גדול וגרושה וחלוצה לכהן הדיוט אינו חייב לפדותה.
המדיר את אשתו מליהנות לו ונאסרה עליו מפני נדר זה כמו שיתבאר בפרק המדיר, אינו חייב לפדותה בין שהיה כהן בין שהיה ישראל, והוא שנאסרה עליו קודם שנשבית, אבל אם אסרה עליו אחר שנשבית חייב לפדותה שלא כל הימנו לאוסרה עליו ולהפטר מפדיונה. ואם היא אסרה עצמה עליו אפי' אסרה עצמה לאחר שנשבית אינו חייב לפדותה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג.
נשבית בחיי בעלה ולא הספיק לפדותה עד שמת אין היורשין חייבין לפדותה, שאין אני קורא בה ואותבינך לי לאינתו, ואפילו היבם שרוצה לייבמה אינו חייב לפדותה הואיל ולא היתה אשתו עד עכשיו.
<h2>דף נב:</h2>
פדאה ואחר כך נשבית אינו חייב לפדותה פעם שנייה, אלא רצה פודה רצה נותן לה גטה וכתובתה ותפדה היא עצמה.
לפיכך אף לאחר מיתת בעלה חייבין יורשיו לרפאותה כשם שחייבין במזונותיה. בד"א ברפואה שאין לה קצבה כגון שהיתה חולנית וצריכ' רפואות תמיד, אבל רפואה שיש לה קצבה אין היורשין חייבי' כשם שאין חייבין בפדיונה, והקזת הדם הרי היא כרפואה שאין לה קצבה. אם היורשין פיקחין כשתהיה האלמנה חולנית קוצבין דבר קצוב לרופא לקבל עליו רפואתה כל הימים בכך וכך, הואיל ונעשה קצבה לדבר הן פטורין מרפואתה והיא תרפא עצמה מכתובתה. ונראה בעיניי שאם אין הבעל רוצה לרפאות את אשתו וגם אינו רוצה לגרשה מפני שבדעתו ליורשה, כופין אותו שיתן משלו כל הצריך לרפואתה או יגרשנה ויתן לה כל כתובתה משלם. ואם לותה מאחרים לצורך רפואתה עד שלא גירשה בעלה חייב ליתן הכל משלו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד.
האשה שמתה וירשה [בעלה] בניה יורשים אחר מיתת בעלה כל הכתוב בשטר כתובה מנה מאתים ותוספת ונכסי נדונייתה אבל לא נכסי מלוג, שכן כותב הבעל לאשתו בנין דכרין דהויין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון, ואע"פ שלא כתב לה חייב מפני שהוא תנאי בית דין. כיצד הרי שהיה נשוי שתי נשים אחת כתובתה מרובה ואחת כתובתה מועטת, ויש לו בנים זכרים מזו ומזו, ומתו שתיהן בחייו ויירשן הוא ואחר כך מת הוא אילו יורשין כתובת אמן ואילו יורשין כתובת אמן. בד"א כשנשאר נכסים לאביהן ששוה דינר כסף שהוא רביע סלע צורי שחולקין אותו ביניהן כדרך שאר הירושות [ומתקיימת בהן ירושה של תורה], אבל אם לא נשאר שם שווה דינר לא עקרו חכמים ירושה שלתורה מפני תקנתן, אלא הרי כל הנכסים שלאביהן [ו]חולקין אותן כדרך שאר הירושות. אמרו היתומים הרי אנו מייקרין נכסי אבינו לעצמינו כדי שיהא מותר דינר אין שומעין להם אלא שמין אותן על פי ב"ד. ולא תקנו חכמים תקנה זו אלא בקרקעו', אבל אם לא ירשו הבנים מאביהן קרקעות כשיעור כתובת אמותיהן אלא מטלטלין חולקין הכל בשוה. ואם ירשו קרקעות כשיעור כתובת אמותיהן אע"פ שמותר דינר היה מטלטלין, אילו נוטלין כתובת אמן ואילו נוטלין כתובת אמן מן הקרקעות ומותר דינר שלמטלטלין חולקין בשוה כמו שביאר מז"ה בפרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"א]. (אלא) [אם לא] היה בנכסי אביהן מותר דינר אלא נפלה להן ירושה מכח אביהן אחרי מות אביהן שיש בהם מותר דינר, הרי אילו חולקין הכל בשוה, הואיל ולא היה מותר דינר באותן הנכסים שהיה מוחזק אביהן בשעת מיתתו. כשנוט' אילו כתובת אמן ואילו כתובת אמן בעניין שביארנו, ובני האשה שכתובתה מרובה היה אחד מהן בכור לאביו אינו נוטל חלק הבכורה בנכסי אמו שכתובתה מרובה, אלא רואין כאילו חולקין כל בני אביו כל הנכסים שהניח להם אביהם בשוה, ונוטל זה חלק הבכורה כחלק אחד מן האחין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א', וכן נמצא בתלמוד ארץ ישראל [פ"י ה"ב]. היו הנכסים מועטין בשעת מיתת אביהן עד שאין בהם מותר [דינר], וקודם שחלקו הנכסים השביחו ונתרבו עד שיש בהם מותר דינר, או שהיו מרובין בשעת מיתת האב ונתמעטו עד שעת חלוקה הכל הולך אחר מיתת האב. מתה אחת מן הנשים בחיי בעלה ואחר כך מת הוא, והרי השנייה באת לגבות כתובתה כדרך אלמנה היא קודמת לגבות לבני הראשונה לפי שהיא כבעלת חוב ובני הראשונ' הן כיורשים. וכן אם לא הספיקה השנייה לגבות עד שמתה, יורשיה קודמין ליורשי הראשונה ואחר כך גובין בני הראשונה כתובת אמן, ואע"פ שלא נשאר בנכסים אחר (כך) שירשו מהן בני השנייה כל עיקר לפי שהחוב שגבת השנייה או יורשיה נעשה כמותר דינר לכתובה הראשונה, ועניין זה מבואר בפרק מי שהיה נשוי [צ' ע"א]. מכר הבעל הכתובה שירש מאשתו בחייו ומת אין הבנים יכולין להוציא כתובת אמן מן הלקוחות, שלא תקנו חכמים תקנה זו אלא כדרך ירושה שאם ימצאו לגבות כתובת אמן מנכסי אביהן לאחר מיתתו יורשין כתובת אמן כעניין שביארנו, ואם לאו אינם יכולים לטרוף כתובת אמן מנכסי' משועבדי'. נתן הבעל נכסיו במתנת שכיב מרע לא איבדו אילו כתובת אמן, שאין מתנת שכיב מרע קונה [אלא] לאחר מיתה ולא כל הימנו להפקיע זכות בניו אחרי מותו, כמבוא' בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיי' ג'. ואין תקנה [זו] נוהגת אלא בבנים ולא בבנות, שאין הבנות יורשות כתובת אמן, בין אם היה לאב בנים בין שלא היה לאב בנים והן יורשות נכסי אביהן, אין להם זכות לירש מכח אמן אלא מכח אביהן כשאר הבנות היורשות.
אע"פ שאין האב חייב [ב]מזונות בתו כמו שביארנו, אחרי מותו הן ניזונות מנכסיו, שכן כותב אדם לאשתו בנן נוקבן דיהויין ליכי מינאי ליהוון יתבן בביתי ומתזנן מנכסיי עד דתלקחן לגוברין, ואע"פ שלא כתב לה חייב מפני שהוא תנאי בית דין. לפיכך מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסי' מרובין הבנים יורשים כל הנכסים והבנות ניזונות מהם, ונותנין להם מזונות וכסות ומדור לדור בו, עד שיבגורו או עד שיתארסו כמבואר בקונטרס [הראייות] בראיי' י"ז. בגרו עד שלא נתארסו או שנתארסו עד שלא בגרו בין בימי נערות בין בימי קטנות אינן ניזונות עוד מנכסי אביהן. וכשם שהאשה ניזונת מנכסי בעלה לפי כבודו ולפי כבודה כך הבנות ניזונות מנכסי אביהן לפי כבודן, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק מציאת האשה בראיי' י"א. ואע"פ שהבנות ניזונות מנכסי אביהן מעשה ידיהן לעצמן וכל שכן מציאתן. ולא יאמרו האחין אין אנו זנין אותה אלא אם תדור אצלנו, אלא מוליכין לה מזונותיה למקום שהיא אמה שהבת לעולם אצל האם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כל הנושא. היו הנכסים מועטין שאינן מספיקין למזונות הבנים והבנות עד שיבגורו, הבנות נוטלות די סיפוקן כדרך שביארנו, והבנים ישאלו על הפתחין כמו שביארנו בפרק מי שמת [ב"ב קל"ט ע"ב]. היו הנכסים מרובין ונתמעטו כבר זכו בהם הבנים ואוכלין והולכין עם הבנות עד שתכלה פרוטה אחרונה. היו הנכסים מעוטין והוקירו הרי הן כמי שהיו מרובין משעה שמת אביהן, כמו שמבואר בקונטרס הראייות בפרק אחרון בראיי' י'.
ואין הבנות ניזונות אלא בנכסי האב מפני שהוא תנאי בית דין כמו שביארנו, אבל בנכסי האם אין לבנו' מזונות כל עיקר אלא כל הירושה היא לבנים כמו שמבוא' בפרק יש נוחלין [ב"ב קכ"ב ע"ב].
מצוה על האב לתת נדונייא לבתו שתנשא בה ואע"פ שממעט נחלת הבנים שנאמר [ירמי' כ"ט] ובנותיכם תנו לאנשים, וכמה ראוי שיתן אדם לבתו עישור נכסיו, ואם רצה לפחות אפי' שלא ליתן כלום או להוסיף יתר מדאי הרשות בידו. ואין מפצירין בו להוסיף יותר מן העישור ולמעט נחלת הבנים.
<h2>דף נג.</h2>
כל דבר שהוא זכות האשה כגון פדיונה ורפואתה ומזונותיה יכולה האשה למחול לבעלה, ויכולה להתנות לו אפילו שתהא זנתו ומפרנסתו ומלמדתו תורה שכל המתנה בדבר שבממון תנאו קיים, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל [פ"ה ה"ב]. אבל אינה יכולה למחול על זכות בניה ובנותיה, כגון אם מחלה לבעלה כתובת בנין דכרין שלא יירשו בניה כתובתה לא עשתה כלום, אלא אם כן מחלה כתובתה לגמרי, שהרי אין בניה יורשין אלא מכחה, מאחר שהיא סילקה עצמה אין להם מה לירש, ואם סילקה עצמה מהכל איבדו הכל, ואם סילקה עצמה במקצת איבדו אותו המקצת, אבל אם לא סילקה היא עצמה אינה יכולה לבטל זכות בניה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו, וכן אינה יכולה לבטל תנאי דבנן נקבן שלא יהו הבנות ניזונות מנכסי אביהן, ואפי' אם סילקה היא עצמה מכתובתה לגמרי, לפי שאין תנאי הבנות תלוי [בכתובתה] ולא כל הימנה לבטל זכותם, ואפילו אם זנתה שאיבדה כתובתה לא איבדו הבנות זכותם, שהרי נתחייב אביהן בתנאי שלהן משעה שנשא אשתו בכשרות ואין מי שיוכל לבטל זכותן. וכן אני אומ' בתנאי הקבורה שאין האשה יכולה למחול קבורתה שלא יקברנה בעלה, שלא כל הימנה לפגום משפחתה ובית אביה [שתתנוול במיתתה] ותהיה מושלכת לכלבים, ולכך השיאה אביה שיקברנה בעלה דרך כבוד כשאר הבנות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ו.
המוכרת כתובתה לבעלה הרי אנו דנים סתם דעתה שמפני שהיתה צריכה למעות מכרה, ולא מכרה לו אלא שלא תגבה אם תתאלמן או תתגרש, אבל אם תמות בעלה יורשה, והואיל ובעלה יורש כתובתה בניה יורשין כתובתה אחר מיתת בעלה, וכל שכן כשמכרה כתובתה לאחרים שלא מכרה להם אלא אם תתאלמן או תתגרש ולא בטל זכות הבנים. וכן לא בטלו שאר תנאיה ולא איבדה מזונות בחיי בעלה וכן רפואתה ופדיונה, אבל אם מחלה כתובתה לבעלה הואיל ולא מפני צורך מעות עשתה כן הרי אנו דנין סתם דעתה שהרי לגמרי נסתלקה מזכות כתובתה, ואף אם תמות אין בניה יורשים כתובתה, וכן איבדה שאר תנאים האמורים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ו.
<h2>דף נג:</h2>
היו הנכסים מרובין ונתארסו הבנות ונתאלמנו או נתגרשו קודם שיבגורו, חוזרות וניזונות מנכסי אביהן כבתחלה, ואפי' נתאלמנו ואין זקוקות ליבם. נתאלמנו או נתגרשו מן הנישואין אינן חוזרות וניזונות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ח. מיאנו בבעליהן הרי הן כמי שלא נישאו וחוזרות וניזונות כבתחלה. וכן הבת [הממאנת] יש לה מזונות מנכסי אביה אע"פ שמיאנה אמה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ט.
היבם שייבם את יבמתו נסתפקו חכמים בבנותיהן אם יש להן מזונות מנכסי אביהן כשאר הבנות אם לאו, לפיכך אין להן מזונות מספק. ואם היו נכסים מועטין ותפשו אותם הבנות למזונותיהן אין מוציאין מידן מספק, ואם היו הנכסים מרובין מוציאין מידן, שאף אם יש להם מזונות אין להם אלא דבר יום ביומו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"א.
וכן כל אשה שאין לה כתובה כגון המזנה תחת בעלה או שנייה מדברי סופרים וכן האונס את הבתולה ונתן קנס שאין לה כתובה אין לבניה כתובת בנין דכרין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ט. המוכרת או המוחלת כתובתה סתם אף התוס' בכלל, שתוספת הכתובה ככתובה, כמו שמבואר בפרק שלפנינו בתחלתו [נ"ד ע"ב].
<h2>דף נד.</h2>
וכן הארוס שיש לו בת מארוסתו הרי היא ספק אם יש לה מזונות מנכסי [ה]אב אם לאו. וכן מי שיש לו בת מן השנייות לעריות הרי היא ספק, אבל בת ממזרת ונתינה הואיל ויש לה כתובה כמו שיתבאר [ק' ע"ב] יש לבתה תנאי כתובה.
האונס את הבתולה ונתן לה קנס חמשים כסף ולקחה לו לאשה הואיל ואין לה כתובה כמו שביארנו למעלה, נסתפקו בבתה אם יש לה מזונות כשאר הבנות אם לאו.
אם לא הניח להן אביהן אלא בית דחוק שאינה יכולה לדור שם עם היורשין אינן חייבין ליתן לה מדור, שכך כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ולא בבקתי אלא נותנין לה מזונות בבית אביה.
התובעת כתובתה בבית דין בין שתבעה העיקר, בין שתבעה התוספת, בין כולה בין מקצתה, איבדה מזונותיה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב' בפ' שלפנינו. אם תבעה חוץ לבית דין לא איבדה מזונותיה, ואפי' תבעוה לינשא ונתפייסה ואפי' כיחלה ופירקסה לא איבדה מזונותיה. תבעה כתובה בבית דין, כגון שהטעוה ואמרו לה ר' פלוני אדם גדול רוצה לישא אותך לאשה ועל ידי כן תבעה, ונודע הדבר שהיה הכל טעות ומרמה כדי להפסידה מזונותיה הרי זו לא איבדה מזונותיה בכך כמבוא' בקונט' הראייו' בראיי' כ"ב, וכן מבואר בתלמוד ארץ ישראל בפרק אלמנה ניזונת [ה"ב].
מכרה כתובתה או שמשכנה כתובתה. או שעשאתה אפותיקי לאחר אפי' שלא בבית דין איבדה מזונותיה, [ואפי' מכרה כתובתה בחיי בעלה איבדה מזונותיה] אחרי מותו מן היורשין שהרי היא כאילו נגבית כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ו. והוא שמכרה כל כתובתה, אבל מקצת כתובתה ואפי' גבה מקצת כתובתה הואיל ושלא בבית דין הוא לא איבדה מזונותיה כמבו' בקונטרס הראייות.
ויכולה האלמנה למכור מנכסי בעלה אפי' ארבע' וחמשה פעמים בין לצורך כתובתה בין לצורך מזונותיה ואפי' שלא בבית דין, שלא איבדה מזונותיה עד שתגבה כל כתובתה כמו שמבואר בפרק אלמנה ניזונת [צ"ג ע"ב]. אבל צריכה למכור בפני שלשה הדיוטות הבקיאין בשומא כאשר אנו עתידין לבאר. ונראה בעיניי שאינה צריכה שבועה לא על גביית מזונותיה ולא על גביית מקצת כתובתה, עד שתגבה כל כתובתה ואפי' שלא בבית דין, אבל כשתובעת כתובתה בבית דין אין בית דין נזקקין לה אלא להגבותה כל כתובתה בשבועה, שהרי מעת שתבעה בבית דין אפי' מקצת כתובתה איבדה מזונותיה [הראויה] לגבות כל כתובתה בשבועה, ועל המזונות אינה נשבעת אפילו אם תבעה בבית דין לפי שסופה לישבע בסוף כשתבוא לגבות כל כתובתה, ואפילו אם תפשה אלף זהובי' למזונותיה [אין מוציאין מידה], ואין לנו כח לומ' הראי לנו שנדע מה שבידך שאין לנו כח להשביעה על הספק עד שתבוא לגבות כל כתובתה, כמבואר בקונטרס הראייות לפנים בפרק אחרון בראיי' ב' ובראיי' ד'.
אלמנה שבאת לגבות כתובתה שמין לה הבגדים שעליה, הואיל ובאת לגבות כתובתה מלבושיה הן ליורשין. וכן שכירו ולקיטו שלאדם שהיה עמו עד זמן ידוע והלבישו משלו שמין לו מלבושין בשכרו בשעת יציאתו.
המקדיש נכסיו אין לו להקדש לא בכסות אשתו ולא בכסות בניו ובנותיו ולא בצבע שצבעו לשמן ולא בסנדלים חדשים שלקחן לשמן, שכבר זכו בהן מעת שלקחן לשמן.
<h2>דף נד:</h2>
ייחד לה בעלה בשעת מותו קרקע למזונותיה ואמר לה זה יהיה במזונותיך ושתקה היא ולא מיחת הרי זה קצץ לה מזונות, ואין לה מזונות אלא מאותו קרקע, ואם אמר לה זה יהיה למזונותיך ריבה לה מזונות, שאם יתנו לה היתומים מזונות מצומצמין יהיה לה יתר על מזונותיה.
אע"פ שאמרו בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה אם רצה להוסיף אפילו מאה מנה יוסיף, נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין אינה גובה אלא עיקר הכתובה ולא התוספת אע"פ שכתב לה לא כתב לה אלא על מנת לכונסה. נכנסה לחופה ולא נבעלה עד שנתאלמנה או נתגרשה אם [לא] היתה חופתה ראוייה לביאה כגון שפירשה נידה הרי זה ספק בתלמוד [נ"ו ע"א] ומספק אינה גובה התוספת, ואם תפשה אין מוציאין מידה כמו שביארנו למעלה בדין הספק. דין התוספת כדין הכתובה לרוב הדברים שתנאי כתובה ככתובה, ויש דברים שאין התוספת בהם בכתובה וכל דבר יתבאר במקומו.
האשה שהתנת לבעלה שלא תגבה ממנו נדונייא ותוספת תנאה קיים כמו שמבואר בפרק החובל בהלכת חרש שוטה וקטן. התנת עמו לפחות מעיקר כתובתה שהוא מאתים זוז לבתולה ולאלמנה מנה תנאה בטל, ואפילו כתב לה כתובה ומחלה לו [או] כולה או מקצתה על פה בלא כתיבת שובר מחילתה בטלה. כתבה לו [שובר] שנתקבלה ממנו כך וכך או נתקבלה הכל מחילתה קיימת ואע"פ שהיא יושבת תחתיו ולא נתקבלה ממנו כלום, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק [שלפנינו] בראיי' ו'. אבל אסור לעשות כן שכל הפוחת לבתולה ממאתי' ולאלמנה ממנה בין על ידי כתיבת שובר בין על ידי תנאי אע"פ שתנאו בטל הרי זו בעילת זנות.
<h2>דף נה.</h2>
האשה אינה גובה לא הכתובה ולא התוספת אלא מן הקרקע, בין כשהיא אלמנה ובאת לגבות מן היתומים בין כשהיא גרושה ובאת לגבות מבעל', כמו שביאר מז"ה בפסקיו. וכן הבנים שיורשין כתובת אמן בתנאי בית דין כמו שביארנו אין גובין אלא מן הקרקע. וכן הבנות שניזונות מנכסי אביהן בתנאי בית דין אין גובין אלא מן הקרקע לפי שתנאי כתובה ככתובה. וכן פרנסת נדוניית הבת אע"פ שאינה מתנאי הכתובה אינה גובה אלא מן הקרקעות שהניח אביה ולא מן המטלטלין. ופירות המחוברין לקרקע אם צריכין לקרקע קצת הרי הן כקרקע, ואם אין צריכין לקרקע כלל הרי הן כמטלטלין.
כשהיא גובה מן הקרקע אינה גובה אלא מן הזיבורית, שאין כתובת אשה נפרעת אלא מן הזיבורית, וכן התוספת, ואפילו מבעלה, ואם באת לגבות מן הלקוחות קרקע שקנו מבעלה והשביח ברשות הלקוחות אינה גובה מאותו השבח, ולא מן השבח שהשביח ביד היורשין וכן התוספת, קל הוא שהיקלו בכתובתה, מה שאין כן בבעל חוב, לפי שכתובת אשה מדברי סופרים. וכן אינה יכולה לגבות כתובתה מן הנכסים שירשו היתומין אחרי מות אביהן מכח אביהן, וכן הבנות אינן גובות מזונותיהן מאותן הנכסים ולא מן השבח שהשביחו ביד הלקוחות או ביד היורשין כמו שביארנו, וזה מבואר בפרק יש בכור לנחלה [בכורות נ"ב ע"א] וביארנוהו גם כן בפרק שנים אוחזין. ונראה בעיניי שגם הנדונייא דינה כמו הכתובה והתוספת בכל אלה שאמרנו כמבואר בקונטרס הראייות בפרק ראשון בריי' ב'.
<h2>דף נז.</h2>
וכן אסור לאדם להשהות את אשתו בלא כתובה ואפילו כתב לה שטר כתובה ואבד, כל זה בפרק שלפנינו. וכן הכונס את אשתו אסור לו לבעול עד שיכתוב לה כתובה או יתפישנה מטלטלין כשיעור כתובתה עד שיכתוב לה. ונראה בעיניי שאפי' אם קנו מידו, ואפילו על ידי ערב אסור באשתו עד שיכתוב לה שטר כתובה או יתפישוה מטלטלין, כמו שביארנו בקונטרס הראייות בפרק ראשון בראיי' י'.
הארוס שתבע ארוסתו לנישואין, אם היתה בתולה נותנין לה שנים עשר חודש משע' תביעתו כדי לפרנס את עצמה, ואפילו אם נתאלמנה מן האירו' וכבר עשת שנים עשר חודש אצל הראשון אחר תביעתו נותנין לה עוד י"ב חודש מתביעת השיני, ואפי' היה הראשון בחור והשיני אלמון, וכך היא שטת תלמוד ארץ ישראל [ה"ג] כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' ח'. היתה אלמנה מן הנישואין נותנין לה ל' יום לאחר תביעת הארוס. וכן הארוסה שתבעה את הארוס לנישואין אם היה בחור נותנין לו י"ב חודש לפרנס את עצמו, ואפילו היתה אלמנה מן הנישואין. ואם היה אלמון נותנין (לה) [לו] ל' יום. הגיע זמן ולא נישאו אם היתה היא מעכבת הרי דינה כדין המורדת ומאבדת כתובתה מן האירוסי', ואם היה הוא מעכב הרי זה חייב במזונותיה מיד. הגיע הזמן באחד בשבת הואיל ואין הבתולה ראויה להנשא עד יום רביעי, אינו חייב במזונותיה אלא מרביעי ואילך. וכן אם היו אנוסין, כגון שחלה הוא או שחלתה היא או שפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות עד שתהיה ראויה לנישואין כמו שמבואר בתחלת פרק ראשון [ב' ע"א].
<h2>דף נז:</h2>
קטנה שנתארסה אין פוסקי' עליה להשיאה כשהיא קטנה, אבל פוסקין עליה בקטנותה להשיאה כשהיא גדולה, ובין היא ובין אביה יכולין לעכב מלהשיאה בקטנותה. בוגרת שנתארסה נותנין (עליה) [לה] שנים עשר חודש משעה שבגרה ואע"פ שלא תבעו זה את זה לפי שהבגר הוא כתביעה, ואם נתארסה לאחר שעברו י"ב חודש לבגרותה נותנין להם ל' יום משעת האירוסין אע"פ שלא תבעו זה את זה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
אע"פ שהארוס חייב במזונות ארוסתו כשהגיע זמנה לינשא ולא נשאת כמו שביארנו, אם היתה בת ישראל לכהן אינו מאכילה בתרומה עד שתכנס לחופה, ואיסורה מדברי סופרים שמן התורה אוכלת בתרומה משנתארסה לכהן. וכן יבם כהן אינו מאכיל יבמתו בת ישראל בתרומה עד שיבעול ויקנה אותה קניין גמור, ואע"פ שהיה מאכילה (אביו) [אחיו] בחייו כמו שביאר מז"ה [נ"ח ע"א] בפסקיו. וכן מבואר בתוספותיו.
<h2>דף נח:</h2>
הבעל חייב במזונות אשתו כמו שביארנו ותקנו לו מעשה ידיה תחת מזונותיה, ואם יכולה להסתפק במעשה ידיה יכול לומ' לה צאי מעשה ידייך למזונותייך, ואע"פ שגלתה לעיר מקלט שהיא מקום שאין מכירין אותה יש לה לחזר ולמצוא מלאכה שתתפרנס ממעשה ידיה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'. וכל אשה שאין מעשה ידיה [מגיעין] למזונותיה חייב לתת לה בעלה מזונותיה משלם. ואם היו מעשה ידיה מרובין ממזונות יכולה היא שתאמ' איני ניזונת משלבעלי ואיני עושה לו מלאכה ומעשה ידיה שלה. לפיכך אם הקדיש אדם מעשה ידי אשתו יכולה היא שתעכב עליו ותאמר שהיא רוצה מעשה ידיה למזונותיה. וכן יכול הוא שלא לזונה כדי שתאכל ממעשה ידיה, ואם אינה מספקת משלים לה המותר משלו.
<h2>דף נט.</h2>
וכן נותן הבעל לאשתו בכל שבוע מעה כסף שהוא שתות דינר לצרכים קטנים, והוא זוכה במותר מעשה ידיה מה שהיא עושה יותר ממה שהיא חייבת לו כמו שיתבאר, ואפילו מה שפורעת לעשות על ידי רוב דוחק שדוחקת עצמה הכל הוא לבעלה כמו שיתבאר בפ' שלפנינו [ס"ו ע"א]. ואם אמרה איני רוצה מעה כסף ולא אתן לו המותר אין שומעין לה, אבל אם הבעל אינו נותן לה מעה כסף מותר מעשה ידיה שלה, ואם הקדיש הבעל מותר מעשה ידיה אינו קדוש הואיל ואינו מעלה לה מעה כסף אינו זוכה בו אלא לאחר מיתה כשהוא יורשה, ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם. ואם הוא נותן לה מעה כסף המותר שלו והוא קדוש מיד והוא שאמר יקדשו ידי אשתי למעשיהן, אבל אם אמר (הרי) [הריני] מקדיש מעשה ידי אשתי הרי עדיין לא באו מעשה ידיה לעולם בשעה שהקדישן ואין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ואפילו המותר שאינה צריכה לאוכלו אינו קדוש.
<h2>דף נט:</h2>
אילו מלאכות שהאשה חייבת לעשות לבעלה, טוחנת ואופה ומכבסת, שעוסקת בטחינת החטים לפי מנהג המקום, ובכלל [הטחינה תיקון החיטים והקמח וכן עוסקת באפיית הפת כפי מנהג המקום ובלל] האפייה לישת העיסה. וכן עוסקת בעניין כיבוס הבגדים לפי מנהג המקום, וכן מבשלת ומניקה את בנה, אבל לא בנו מאשה אחרת. ילדה תאומים אינה חייבת להניק אלא אחד והשיני האב משכיר לו מניקה כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ו]. וכן עוסקת בהצעת המטה להציע בהן כרים וכסתות, וטווה לו בצמר. הרי אילו שבעה מלאכות שהאשה עושה לבעלה, חוץ משאר מלאכות קטנות שחייב' לעשות לו כגון לערוך לפניו שולחן ולהביא כלים ולסלק מלפניו ושאר כל צרכי הבית. שיברה כלים בעוד שהיתה מתעסק' בצרכי הבית הרי זו פטורה מלשלם, שאם לא עשה כן הרי היא נמנעת מלעסוק בצרכי הבית ואין שלום בבית כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק הכותב [פ"ו ע"ב], וכך היא שטת תלמוד ארץ ישראל [פ"ט ה"ד].
הכניסה לו שפחה אחת אינה חייבת להיות טוחנת ולא אופה ולא מכבסת אבל חייבת לעשות השאר. הכניסה לו שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה. הכניסה לו שלש אינה מצעת המטות אבל עושה שאר מלאכות קטנות כמו שביארנו. הכניסה לו ארבע אינה חייבת לעשות לו מכל אילו המלאכות כלום, אבל טווה לו בצמר ואפי' הכניסה לו כמה שפחות שלא תהא יושבת בטלה שהבטלה מביאה לידי זמה. וכן המדיר את אשתו מלעשות מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זמה.
נדרה שלא להניק את בנה כופה ומניקתו מפני שהיא משועבדת לו, ואין הנדר חל כל זמן שהיא משועבדת לו, נתגרשה אינה משועבדת לו להניק אלא נותן זה בנו להניק לאשה אחרת, ואם היה מכירה נותן לה שכרה וכופה ומניקתו מפני הסכנה. ועד כמה זמן הוא מכירה בפחות מחמשים יום בידוע שאינו מכירה, ביותר משלשה חדשים בידוע שמכירה ואין צריך בדיקה, ואם שהה התינוק אצל אמו מחמשים יום עד שלשה חדשים בודקין אותו אם הוא מכיר את אמו ואם לאו, שיש תינוק חריף ומכיר בחמשים יום ויש שאינו מכיר עד שלשה חדשים. כיצד סומכין על בדיקה זו, מושיבין את אמו בין הנשים ומחזרין התינוק על כל אשה, אם הוא צופה באמו יותר מן השאר הרי זה מכיר את אמו, ואפי' אם היה התינוק סומא ורואין כשהוא טועם חלבה ומריח ריחה וחפץ בה יותר משאר הנשים הרי זה מכיר את אמו, וכופין אותה שתניק אותו בשכר. וכן נראה בעיניי שאפי' אשה נכרית שקיבלה בן להניק והניקתו עד שהוא מכירה כופין אותה שתניק אותו בשכר מפני סכנת הולד.
<h2>דף ס.</h2>
כמה הוא זמן המיניקה שחייבת האשה להניק את בנה כ"ד חודש, ומותר להניק אותו אפי' עד ארבע וחמש שנים כל זמן שלא פירש התינוק מן היניקה, בתוך כ"ד חודש אפי' פירש כמה ימים חוזרת ומניקתו, פירש לאחר כ"ד חודש שלשה ימים מעת לעת כמו שמבואר בתלמו' ארץ ישראל [ה"ו] אינה חוזרת ומניקתו, לפי שאסור לינק חלב האשה כל זמן שלא פירש מדדיה ואיסורו מדברי סופרים, וכשם שאסו' לגדולים כך אסור להניקו לקטנים שהגדולים מוזהרין על הקטני' כמו שמבואר בפרק חרש [יבמות קי"ד ע"א]. אם היה התינוק חולה חוזרת ומניקתו אע"פ שפירש לאחר כ"ד חודש כמו שמבואר בתלמו' ארץ ישראל [ה"ו]. ואם פירש חלב מדדי האשה מותר אפי' לגדולי'.
<h2>דף ס:</h2>
האשה שקיבלה בן להניק הרי זו לא תניק עמו לא בנה ולא בן חברתה. התנת עם אבי הבן לתת לה מזונות מועטין, הרי זו חייבת לוכל משלה כדי סיפוקה שלא ינזק הולד בחסרון מזונותיה, ואל תאכל עמו דברים הממעיטין את החלב או שעוכרין את החלב.
<h2>דף סא.</h2>
היתה היא רוצה להניק את בנה והבעל רוצה לתת אותו למיניקה אחרת, אין שומעין לבעל אלא לאשה שהחלב מתרבה בדדיה ומצטערת.
האשה שדרך בנות משפחתה שלא להניק את בניהן [מפני חשיבותן] אלא נותנות את בניהם למיניקות, אין הבעל יכול לכופה להניק לפי שנוהגת כמנהג משפחתה, וכן אם היו בנות משפחת בעלה מנהגן בכך אע"פ שאין דרך בני משפחתה לנהוג בחשיבות זה, הרי זו נוהגת כמנהג חשיבות בנות משפחת בעלה, לפי שהאשה עולה עם בעלה במעלתו ואינה יורדת עמו ממעלתה.
אע"פ שלא הכניסה לו שפחות, אלא הכניסה לו נכסי' הראויין לקנות בהן שפחות, או שהיה בידו ממון שראוי לקנות בו שפחות או אחת או שתים או שלש או ארבע הרי זו כמי שהכניסה לו.
אפי' הכניסה לו מאה שפחות מוזגת לו את הכוס ומצעת לו מטתו בלבד, לא בהצעת כרים וכסתות (להצע') האמורה למעלה שהוא דבר שלטורח אלא לפרוש לו סדינין ולבדין על מטתו, וכן מרחצת לו פניו ידיו ורגליו, לפי שאילו דברים מביאין לידי קירוב חבה וכל אשה חייבת לעשות לבעלה כן.
וכל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו שלא יבוא על ידי קירוב זה לידי הרגל עבירה. וכן נראה בעיניי שאסורה לשמשו בכל תשמישי גופו [כגון] התרת מנעל והנעלת מנעל, וכן לחוף ראשו ולסרוק אותו במסרק וכולן בכלל הרחצת פניו ידיו ורגליו הן כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד, ולא אסרו הצעת המטה אלא בפניו אבל שלא בפניו מותרת, וכן מזיגת הכוס על ידי שינוי מותרת כגון שלא תניח הכוס בידו כמנהגה, אלא תניח לפניו על הספסל או על פי הצלוחית. ונראה בעיניי שאם היה הבעל אבל או חולה או זקן ואין יצרו מתגבר עליו אשתו מוזגת לו את הכוס אפילו כשהיא נדה, כמבו' בקונטרס הראייות בראש המסכת בראיי' ד'.
<h2>דף סא:</h2>
אין הבעל יכול לכוף את אשתו לעמוד לפני אביו [או לפני בנו] לשמשו כדרך שחייבת לעמוד לפניו, ולא ליתן תבן לפני שלו [דטרחתו] מרובה, אבל כופה אותה ליתן תבן לפני בהמתו כגון חמורו או סוסו שהוא לרכיבתו או לבהמתו.
אין הבעל יכול לכוף את אשתו לטוות לו פשתן קשה שלמלכות רומיים שהוא מסריח את הפה ומשרביט את השפתים, אבל טווה לו פשתן שהוא רך או צמר וכיוצא בהן שהן נוחין לטוייה. וכמה צמר היא טווה לו משקל חמש סלעים שתי או משקל עשר סלעים של ערב, שהחוט שלשתי דק וטרחו מרובה משלערב כפליים, והסלע הוא משקל חצי אונק', ואם היתה מיניקה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפין לה על מזונותיה, ומוסיפין לה יין שהוא יפה לחלב.
המדיר את אשתו מתשמיש המטה אם אמר לה הנאת תשמישי אסורה עלייך בקונם אין נדרו כלום שהרי הוא משועבד לה, ואם אמר הנאת תשמישך אסורה עלי בקונם חל הנדר כמו שביארנו בהלכות נדרים בפרק ואילו מותרי' [ט"ו ע"ב] וממתנת לו עד שבעה ימים אולי ימצא פתח לנדרו ונשאל על נדרו. המתינה לו שבעת ימים ולא נשאל על נדרו יוציא ויתן כתובה, אע"פ שהיה גמל או ספן שעונתו רחוקה אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו. האומר אי אפשי לשמש את אשתי בקירוב בשר אלא אני בבגדי והיא בבגדה יוציא ויתן כתובה, וזה מבואר בפרק שלמעלה [מ"ח ע"א].
התלמידים יוצאין לתלמוד תורה שלא ברשות שלשים יום, ואם רוצה להפליג יותר לא יעשה אלא ברשות אשתו כמבוא' בקונטרס הראייות בראיי' י"ו, ומעשה בחכם אחד שהיה יושב אצל רבו כל ימות השנה ובערב יום הכפורים היה רגיל לבוא אצל אשתו, פעם אחת היה טרוד בתלמודו ולא בא אצל אשתו וזלגו עיניה דמעות ונפל מן הגג ומת לשעתו. ואם הרשתו אשתו רשאי להפליג אפי' כמה שנים, וכן עשה ר' עקיבה שאשתו הרשתו עד עשרים וארבעה שנים ולבסוף בא אצלה בעשרים וארבעה אלף תלמידים. אע"פ שהכל תלוי ברשות האשה הנכון הוא שתרשה האשה את בעלה חודש אחד בבית רבו ושני חדשים בביתו לכל חדשי השנה.
מצות עונה האמורה בתורה, הטיילים שהם אנשים שהם יושבים בשלוה ואין להם רוב עסק ורוב מחשבה מקיימין מצות עונה בכל יום. הפועלים שעושין מלאכתן בעירן פעמיים בשבת, אם היו עושין מלאכתן בעיר אחרת וכן החמרים מצות עונתן פעם אחת בשבת. וכן תלמידי חכמים הואיל ועסוקין בתורה תמיד ומנדדין שינה מעיניהן בלילות, אין להם להתמיד במצות [עונה] שלא להתיש כחן ולמעט במלאכת שמים ודיין מערב שבת לערב שבת. ואמרו חכמים אשר פריו יתן בעתו [תהלים א'] זה המשמש מטתו מערב שבת לערב שבת. הגמלים עונתן אחת לל' יום, הספנים אחת לששה חדשים.
אע"פ שרשאי אדם לישא אשה על אשתו אינו רשאי לבטל עונתה ממה שהיה רגיל בין אם היה חמר בין אם היה גמל או ספן, ונושא אדם כמה נשים והוא שלא ימעט את עונת אחת מהן ממה שהיה רגיל מעת שנשאה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו. וכן צריך לתת לכל אחת ואחת מזונותיה ופרנסתה לפי הראוי, וזה מבואר בסוף פרק הבא על יבמתו [יבמות ס"ה ע"א].
אע"פ שאין אדם רשאי לפחות עונת אשתו, אם תשש כחו מקיים עונתו לפי כחו, ואם אינו יכול לקיים עונתו אפי' כעונת הספנים שהיא פחותה שבעונות, או יטול רשות מאשתו או יוציא ויתן כתובה, כמו שביאר רבינו משה בפרק י"ד דהלכות אישות [ה"ז]. ונראה בעיניי שאם היה מחמת חולי הראוי לרפואה צריכה להמתין לו עד שיתרפא.
<h2>דף סב:</h2>
אין החמר רשאי להעשות גמל או ספן ולמעט בעונת אשתו אלא ברשות אשתו, אבל הפועל שעונתו שתים בשבת יכול להעשות חמר שעונתו אחת בשבת אפילו שלא ברשות, הואיל ואינו ממעט עונתו מאחד בשבת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו.
<h2>דף סג.</h2>
(המודר) [המורד] על אשתו מתשמיש המטה, או שאמר איני זן ואיני מפרנס יוציא ויתן כתובה, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק המדיר בראיי' י"ז. ואין כופין אותו לאלתר אלא הולכין ומתרין בו ומפייסין אותו אולי יתפייס, ובעוד שמפייסין אותו כל הימי' שעומד במרדו מוסיפין על כתובת אשתו בכל שבת ושבת שלשה דינרי זהב, שד' מהם [הם] משקל חצי אונק' כסף צרוף, ואם אינו רוצה להתפייס והיא אינה רוצה לקבל יותר כופין אותו לגרשה ולתת לה כתובתה וג' דינרין בכל שבת ושבת (ושבת) שעמד במרדו. אם רוצה לגרשה מתחלת מרדו ולתת לה כל כתובתה הרשות בידו, ואין מוסיפין על כתובתה כלום, ולא אמרו להוסיף על כתובתה אלא כשמורד בה ואינו רוצה לגרשה כמו שביאר מז"ה. הארוס שמרד בארוסתו ואינו רוצה לכונסה אין מוסיפין לה על כתובתה, אלא מחייבין אותו לזונה מעת שהגיע זמן לכנוס ואינו כונס, כמו שביארנו. וכל (המודר) [המורד] על אשתו או המדיר את אשתו אם מתה אשתו בעוד שהוא במרדו ולא נתפייס עמה אין בעלה יורשה, הואיל ואינו נוהג בה מנהג בעל כמו שביאר מז"ה בפסקיו, ואם האשה מרדה בבעלה ומתה במרדה בעלה יורשה ואע"פ שלא היה נוהג בה מנהג אישות.
<h2>דף סג:</h2>
אם לא מרדה האשה מתשמיש המטה אלא שאינה רוצה לעשות המלאכות שחייבת לעשות לבעלה, ואפי' המלאכות שהם של קירוב חיבה אין עליה דין מורדת שתפסיד כתובתה בכך, אלא בעלה כופה אותה או בדברים או בשוטים עד שתעשה כל הדברים שהיא חייבת לו בהם לפי כחה כמבואר בקונטר' הראייות בראיי' י"ז.
אם לא היה בעלה מאוס בעיניה ומרדה בו כדי לצערו או מפני המחלוקת שיש לה עמו, בית דין מתרין בה ושולחים לה הוי יודעת שאפילו כתובתיך מאה מנה הפסדת הכל, ומכריזין עליה ארבע שבתות זו אחר זו בבתי כנסייות ובבתי מדרשות שהרבים מצויים שם, ופעמים שולחין בית דין ומתרין בה אחת קודם הכרזה ואחת לאחר הכרזה, ואם לא חזרה בה יוצאה בלא כתובה ומאבדת מנה מאתים ותוספת וכל מה שכלה ואבד מנכסי נדונייתה, ומה שנמצא בעין מנכסי נדונייתא מה שתפשה אין מוציאין מידה ומה שלא תפשה אין נותנין לה, ואינה מאבדת מנכסי מלוג כלום. ואפי' כשהיא נדה או חולה שאינה ראויה לתשמיש מכריזין עליה, והוא שהתחיל המרד כשהיתה ראויה לתשמיש כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ח. וכן ארוסה שהגיע זמנה לינשא ומרדה בו מכריזין עליה כמו שביארנו, ומאבדת כתובתה מן האירוסין. וכן שומרת יבם שמרדה ביבם ואינה רוצה להתייבם מכריזין עליה כמו שביארנו ומאבדת כל כתובתה כדברי מז"ה, ולי נראה שאין לשומרת יבם דין מורדת ואינה מפסדת כתובת' במרדה, לפי שבזמן הזה מצות חליצה קודמת כמבואר בקונט' הראייות בראיי' כ"א.
המורדת על בעלה מתשמיש המטה, שואלין אותה, אם מרדה בו מפני שבעלה מאוס בעיניה ואין דעתה סובלת להבעל לו כופין אותו לשעתו לגרשה, לפי שאינה כשבויה שתבעל לשנוי לה [ותצא בלא כתובה] כדברי רבינו משה (בראיי') [בפרק] י"ד [מהלכ' אישות ה"ח]. ומז"ה [אומר] שאין כופין הבעל לגרש אלא אם רוצה לתת לה גטה, ומפסדת כתובתה מיד על ידי התראה שמתרין בה. ולי נראה מדרך התלמוד שאין כופין הבעל לגרש, גם אין באין עליה בדרך כפייה להפסידה כתובתה, אלא מניחין אותה במרדה שמא טענתה אמת והואיל ואין דעתה סובלת הרי היא אנוסה בדבר, ואם רוצה בעלה לגרשה נותן לה כתובתה משלם או יניחנה במרדה עד שתתפייס עמו, ואם רוצה ישא לו אשה אחרת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ'.
<h2>דף סד.</h2>
אע"פ שמאבדת האשה כתובתה בד' שבתות כמו שביארנו, מלמדין את הבעל שלא יתן לה גט לאלתר אלא ישהה הגט עד י"ב חודש למרדה, אולי תחזור בה ויתרצה הוא עמה לפי חפצו, או ימחול לה על מרדה כשתחזור בה, או יכתוב לה כתובה מנה שכבר איבדה כתובתה הראשונה במרדה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ט, ואין לה מזונות עד שתתרצה עמו.
אע"פ שכך הוא דין המורדת בדין התלמוד, כבר תקנו גאוני ישיבות שכל אשה שמורדת בבעל' ותובעת ממנו גירושין כופין הבעל ליתן לה גט, ונוטלת מנה מאתים ונכסי נדונייתה שהם בעין ואפי' מה שכלה ואבד לגמרי משלם לה הבעל, אבל אינה גובה פחת הבלאות שהן בעין והן משמשין מעין מלאכתן ולא התוספת. וכן מה שכתב לה הוא משלו אפי' הוא בעין אינה גובה אותו ואפי' אם תפשה מוציאין מידה, וכבר פשטה תקנה זו ברוב ישראל ואין לנו לזוז מתקנתן, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיי' ז'. אם היתה האשה מסוכנת למות ותובעת גט מבעלה שמא תמות וירשנה בעלה אין שומעין לה, שלא תקנו הגאונים לכוף הבעל כשהיא מתכונת על ירושת הבעל, כמו שביאר רבינו יצחק בפסקיו [כ"ז ע"א מדפי הרי"ף]. וכן היבמה שמרדה ביבם כופין אותו לחלוץ מכח תקנה זו כמו שביאר מז"ה, וכבר ביארתי שאינה מפסדת מדיני כתובתה כלום במרדה.
<h2>דף סד:</h2>
המפרנס את אשתו על ידי שליח לא יפחות משני קבין שלחטין, שהם ארבעים ושמונה בצים ויש בהם שתים עשרה סעודות מצומצמות לששת ימי החול, וכל שבת ושבת אוכלת עם בעלה, ואם בא ליתן [לה] שעורים נותן לה כל ימי שבת ארבעה קבין שעורים במקום שהשעורים רעות וסיפוקן הוא כפלים מן החטים, ובמקום שהשעורים יפות נותן לה כפי מה שהן, והאשה טוחנת אותם ועושה מהם פת, ובמקום שטוחנין בשכר ואופין בשכר נותן לה שכר הטחינה והאפייה. ונותן לה חצי קב קטנית וחצי לוג שמן שהוא ג' בצים, וקב גרוגרות או מנה דבילה, ואם אין לו פוסק כנגדן משאר הפירות, והכל לפי המאכל שנוהגין בו בני המקום. ונותן לה כלים הצרי' לה, כגון פך ונר ופתילה כוס וחבית קדירה וקערה כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"י]. ונותן לה מטה שסירוגיה עור כדי לשכב עליה, [ואם היתה מסורגת בחבלים נותן לה מפץ ומחצלת כדי לשכב], ואינו נותן לה כר וכסת. ונותן לה כפה לראשה וחגור למתניה ומנעלים לרגליה, וכשבא לקנות לה מנעלים חדשים קונה לה ברגל, שחייב אדם לשמח את אשתו [ברגל] במה שאיפשר לו, ונותן לה משנה לשנה כסות שלחמשים זוזי מדינה שהם ששה זוזי צורי ורביע שהם כסף צרוף. ובמקום שהבגדים יקרים נותן לפי מנהג המקום כפי מה שלובשים העניים הפחותים, ולא יתן לה חדשים בימות החמה ולא שחקים בימות הגשמים, אלא עושה לה חדשים בימות הגשמים ומתכסה בבלאותיהן בימות החמה, והשחקים הנשארים כשמחדש לה בגדים לשנה אחרת הם שלה, המתכסה בהם בימי נדותה שלא תתגנה על בעלה. וכן לא יתן בגדים שלילדה לזקנה או שלזקינה לילדה אלא לפי הראוי לה, כמו שמבואר בפרק שלמעלה [מ"ח ע"א].
אם אין ידו משגת לזון ולפרנס את אשתו אפי' בשיעורין הפחותין כמו שביארנו, וגם היא אינה מסתפקת במעשה ידיה [ותובעת גרושין ממנו] כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד אשר תשיג ידו ותגבה ממנו, וכך היא שטת רבינו משה בפרק י"ב [אישות הי"א].
לא נאמרו כל השיעורין הללו [אלא] בעני שבישראל, אבל המכובד הכל לפי כבודו, ואפי' אם היה ראוי להשתמש בכלי כסף ובכלי זהב (היה) [חייב] ליתן לה הכל לפי כבוד(ה)[ו].
<h2>דף סה.</h2>
האשה שרגילה ביין נותנין לה יין, ואפי' אם נתאלמנה ובאה להתפרנס מנכסי יורשין פוסקין לה יין ואפי' בחיי בעלה, וכל שכן אם היתה אשת עני כעניין שביארנו.
ואכסנאי שהיה עם אשתו באכסנייא אסור (לתשמיש) [בתשמיש] המטה. ואסור לאדם לשמש מטתו לאור הנר או לאור היום שמא יראה דבר מגונה באשתו ותתגנה עליו, ואם תלמיד חכם שהוא צנוע מאפיל בטליתו ודיו, וזה מבואר בפרק [שני שלנדה (י"ז ע"א)]. וכן אסור לאדם לכוף את אשתו אלא מרצה אותה עד שתתרצה לו, וכן דבר מגונה הוא לאשה שתהיה תובעת את בעלה בפה אלא מרצה אותו בדברים עד שיזקק לה, כמו שמבואר בפרק אחרון שלעירובין [ק' ע"ב]. וכן ראוי לאדם שיהיה צנוע במטתו ואל ידבר עמה בשעת תשמיש אלא בדברי תשמיש שהוא צריך להם, ולא יהא לבו על אשה אחרת בשעת תשמיש, והעושה כן אינו מוליד זרע הגון אלא הוא דומה (בפסול) [לפסולים] שהם בעלי עזות ופריצות, ועל כאלה נאמר [יחזקאל כ'] וברותי מכם המורדים והפושעים בי, כמו שמבואר בפרק שיני שלנדרי' [כ' ע"ב]. ומותר לאדם לשמש עם אשתו שלא כדרכה שנ' [ויקרא י"ח] משכבי אשה שתי משכבות יש לאשה. ומעשה באחת שבאת לפני רבינו הקדוש ואמרה שולחן ערכתי לו והפכו, ואמר לה בתי מה אעשה (לה) [לך] התורה התירתו, משל לבשר הבא מבית הטבח רצה לאוכלו צלי אוכלו, מבושל אוכלו, וזה מבואר בפרק שיני שלנדרים [שם]. ומז"ה ביאר בפסקיו בפרק ראשון שליבמות [י"ב ע"ב] שלא נאמר כן אלא כשהוא מתכוין לתאות יצרו, אבל אם הוא מתכוין שלא תתעבר אשתו הרי זה דומה למעשה ער ואונן ואסור כמו שמבואר בפרק ארבעה אחין [שם ל"ד ע"ב]. וכן אסור לאדם לשמש עם אשתו על ידי מוך כדי שלא תתעבר, ואפי' אם היתה אשתו קטנה שהוא ירא שמא תתעבר ותמות, או שהיתה אשתו מעוברת והיה ירא שמא תתעבר ותעשה עוברה סנדל, או שהיתה מניקה והוא ירא שמא תתעבר ותגמול את בנה וימות, בכל אלה משמש כדרכו והולך ומן השמים ירחמו, כמו שמבואר ביבמות בסוף הלכה ראשונה [י"ב ע"ב].
<h2>דף סה:</h2>
ומותר מזונות האשה לבעלה, ולא אמרו לפרנס אדם את אשתו על ידי שליח אלא כשקיבלה עליה, אבל אם לא קיבלה עליה הרשות בידה לומר אי אפשי להתפרנס אלא מבעלי, ואם הוא מודר בה הרי הוא כמי שמודר מלזון ולפרנס כמבואר בקונטרס הראייות לפנים בפרק המדיר בראיי' א'.
אלמנה הניזונת מנכסי היורשין השחקים הנשארים הם ליורשין ולובשת בגדיה אף בימי נדותה, שהרי אין לה בעל שנחוש שמא תתגנה עליו. וכן חייב אדם להשכיר לאשתו בית לדור בו.
מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה כמו שביארנו, לפיכך אם חבלו בה אחרים נותן החובל שבתה לבעל שבטול מעשה ידיה הפסד הבעל הוא, וחייב לרפאות האשה, ובושת ופגם וצער נותן הכל לאשה בין אם [היו] חבלותיה בסתר בין אם היו חבלותיה בגלוי ואפי' בפניה, כמבו' בקונטרס הראייות בראיי' א'. השבת שהוא זכות לבעל ינתן לו מיד, בושת ופגם וצער שהם זכות האשה ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות שהבעל אוכל פירות מכל נכסי אשתו.
<h2>דף סו.</h2>
המארס את בתו ופסק מעות לחתנו ומת עד שלא כנס, ובא אחיו ליבם יכול [זה] לומר לו לא פסקתי כל כך אלא לאחיך ולך אי אפשי ליתן, ואפי' היה זה תלמיד חכם ואחיו הראשון עם הארץ. ונראה בעיניי שאם היה חתנו קיים אינו יכול לומר לו תכנוס ואחר כך אתן לך, אלא נותן לו מה שפסק ואחר כך כונס והוא שהיה לו לכנוס מיד כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב', ואם רצה ליתן לו על ידי שליש הרשות בידו.
<h2>דף סו:</h2>
נכסים שהאשה כותבתן בכתובתה ואין הבעל מקבלן עליו בשומא, וכן אם נפלו לה נכסים בירושה לאחר שנשאת הן הנקראין נכסי מלוג שהקרן לאשה והבעל אוכל פירות, ואין הבעל חייב באחריותן, ואם פיחתו או הותירו הכל הוא לאשה וברשות האשה הן עומדין אלא שהבעל אוכל פירותיהן, ואם מכרתן האשה הבעל מוציא מיד הלקוחות, וכן אם מכרן הבעל מכרו בטל, ואף אם מתה היא הוא מוציא מיד הלקוחות כמבואר בקונטרס הראייות בפרק חזקת הבתים. מכרו שניהם ביחד מכרן קיים לפי שאין האשה יכולה לומר בנכסי מלוג נחת רוח עשיתי לבעלי כמו שיתבאר בפרק הנזקין.
האשה שמכנסת לבעלה מטבע ושומת בגדים וכלים כשהבעל כותבן עליו בכתובה על המטבע הוא כותב שליש יותר לפי שהוא עשוי להשתכר בו, ועל השומא הוא כותב פחות חמש משוייה לפי שהאשה משמשת בעלה והבעל חייב בפחת הבילוי או אם יאבדו שהרי אם פיחתו פיחתו לו ואם הותירו הותירו לו, פסקה בשעת האירוסין להכניס לו שום במנה ששווה מנה אינה נותנת לו אלא שום במנה והוא כותבו בפחות חומש כמו שביארנו, פסקה להכניס לו שום במנה סתם נותנת לו שווה מנה וחומש כדי שיפחות חומש ויכתוב בכתובה שום במנה.
מקום שנהגו שלא להוסיף על המטבע ושלא לפחות מן השום הכל כמנהג המדינה. וכל מקום שנהגו שלא לשלם הבעל הפחת והבילוי שלנכסי צאן ברזל שקיבל עליו בשומא הכל כמנהג המדינה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. וכבר נהגו הקדמונים שאם היו עושין מעין מלאכתן האשה גובה אותן כמות שהן ואינה גובה הפחת שלהן, וכן אם הותירו אין יתרות דמיהן לבעל אלא האשה נוטלתן כמו שנמצאין בשעת גבייתן, ואם לא היו עושין מעין מלאכתן הרי הן כמי שאבדו והאשה גובה אותם כמות שהם נישומין בשטר הכתובה. וכל הנושא אשה על דעת המנהג הזה הוא נושא כמו שכתבו רבי' יצחק [כ"ט ע"א מדפי הרי"ף] ורבי' משה [אישות פכ"ג הי"ב]. וכן מקום שנהגו לקבל עליו החתן לתת מטבע ידוע לאשתו כדי לקנות בו בשמים ולהתקשט בהן חייבין הכל לנהוג כמנהג המדינה.
<h2>דף סז.</h2>
הכניסה לו כלי זהב להשתמש בהם או תכשיטי זהב להתקשט בהן הרי זה לא פוחת ולא מוסיף, אלא כותבן עליו בשויהן לפי שאין פחת ובילוי בזהב (לשלם) [לעולם], ואם היו כלי כסף כותבו עליו בפחות חומש כשאר הכלים. הכניסה לו חתיכות שלזהב בין גסות בין דקות בין דינרי זהב במקום שנהגו שלא לפורטן הרי סתמן אין (לחסור) [לסחור] אלא לעשות מהן כלים ותכשיטי' וכותבין אותן בשווין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
הכניסה לו כלים או תכשיטין כדי לשומן ולעשות מהן מטבע הרי הן כאילו הכניסה לו מטבע ומקבלן הבעל בתוספת שליש, וכן אם הכניסה לו בשמים או בגדים שהם לפרקמטייא וסתמן הן למכר ולהשתכר בהם וכן אם הכניסה צאן ובקר שהן לשכר. הכניסה לו מטבע לקנות מהן כלים [ובגדים] הרי הוא כאילו הכניסה לו כלים ומקבלן עליו הבעל בפחות חומש, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד' ובראיי' ה'.
יש מקומות שנוהגין לכתוב בכתובה שומת הבגדים והכלים כפליים ממה שראויים ליכתב בשביל הכבוד, והנה אנו נוהגין לכתוב על אחד עשרה, וכשהאשה באה לגבות כתובתה אינה גובה אלא לפי הראוי, ובמקום שכותבי' כפלים גובה מחצה, ואם לא הספיק האב לתת לבתו ולחתנו כלים שכתב בכתובה אין גובין מאתו אלא מחצה ולא כמו שהם כתובים בכתובה שהם כפליים, ואם קנו מידו שיהו אותם הבגדים הכתובים בכתובה גובין ממנו כפי מה שהם כתובים. ומעשה בחכם אחד שהיה משביח וכותב לבתו כפל ורצו לקנות מידו, ואמר להם אם תרצו קניין לא אכתוב לכם שבח אלא אכתוב אותם כפי הראוי. ושוב מעשה באחד שצוה בעת מותו קנו לבתי ארבע מאות זוז בכתובתה, ואמרו חכמים הואיל והזכיר כתובתה בין שאמר לכתובתה בין שאמר בכתובתה אין נותנין לה אלא מאתים זוז שהם נכתבים [ארבע] מאות אלא אם כן אמר תנו לה ד' מאות זוז ולא הזכיר כתובה כל עיקר, ועניין זה מבואר בפרק המקבל בבבא מציעא [ק"ד ע"ב].
מקום שרוב משאן ומתנן שלבני אדם בפרקמטייא ידועה האשה גובה כתובתה מאותה הפרקמטייא לפי שסמך האשה עליה כמו שהיא סומכת על הקרקע, ונראה בעיניי שלא (נאמן) [נאמר] כן אלא כשבאת לגבות כתובתה מבעלה, אבל אלמנה שבאת לגבות מנכסי יורשין אינה גובה כתובתה אלא מן הקרקע, לפי שהמטלטלין שליתומין אינן משועבדין לא לכתובת אשה ולא לבעל חוב, כמבואר בקונטרס הראייות לפנים בפרק מציאת האשה בראיי' ו'. וכבר תיקנו גאוני הישיבות שהאשה גובה כתובתה מן המטלטלין כשאינה מוצאה קרקעות, בין כשהיא גובה מן בעלה בין כשהיא גובה מן היורשין. וכן בעל חוב גובה חובו מן המטלטלין שליתומי' שירשו מאביהן, לפי שבזמן הזה רוב בני אדם אין להם קרקעו' וכל סמך האשה ובעל חוב על המטלטלין בזמן שאינן מוצאי' קרקעות. ולפי תקנה זו אף הבנות גובות מזונותיהן ופרנס' נדונייתן אפי' מן המטלטלין שהניח אביהן כשאר בעל חוב. וכן הבנים שיורשין כתובת אמן גובין אפילו מן המטלטלין, כמו שביאר מז"ה בפרק זה [נ"א ע"א] ובפרק מציאת האשה [ס"ט ע"ב]. אע"פ שהאשה גובה כתובתה מן המטלטלין בתקנת הגאונים כמו שביארנו אם רצה הבעל או יורשיו להגבות' קרקע הרשות בידן, שלא תקנו לה הגאונים שתגבה מן המטלטלין אלא כשאינה מוצאה קרקעות ומאבדת כתובתה, אבל כשמוצאה קרקעות שלבעלה בידו או ביד יורשיו ורוצין להגבותה קרקע אינה יכולה לתבוע מן המטלטלין, כך שמעתי וכן עיקר. וכן נראה בעיניי לומר גם בבעל [חוב] שבא לגבות מן היתומים. ואם תפשו מטלטלין אין מוציאין מידו.
וכן אסור לאדם לייחד מטלטלין לכתובת אשתו ואפילו קיבל עליו אחריותן אם יאבדו, הואיל ואם יפחתו דמיהן אינו חייב באחריותן ואינ(ו)[ה] גובה משאר נכסיו, פעמים שפוחתין ונמצא זה פוחת מעיקר כתובתה כמו שמבואר בפרק שלפנינו [נ"ו ע"ב]. וכן לא ייחד אדם מעות לכתובת אשתו ביד שולחני או ביד שליש אע"פ ששיעבד לה כל נכסיו וכתב לה דיקנאי ודי קנינא, הואיל ואינו נהנה מאותן המעות יאמר לה טלי כתובתיך וצאי והרי היא קלה בעיניו, כמו שמבואר לפנים בפרק האשה [פ"ב ע"ב]. וכן אם ייחד לה כלים לכתובתה או כל דבר שאין הבעל נהנה מהן כלום הרי היא קלה בעיניו להוציאה, אבל מותר לייחד לה קרקע שהבעל אוכל פירותיו, וכן מטלטלין שהבעל אוכל פירותיהן ונהנה מהן כמבואר בקונטרס הראייו' לפנים בפרק האשה בראיי' י"ו. וכן נראה בעיניי שאם ייחד לה קרקע על כתובתה והתנת עמו שלא (י)תגבה משאר נכסיו מותר, ובלבד שיהא אותו הקרקע שוה כנגד כתובתה בריוח כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו בראיי' ז'. וכן נראה בעיניי שהרשות ביד האשה למחול שעבודה לבעלה שלא תטרוף מנכסים משועבדים אלא מנכסים בני חורין ואפי' במנה מאתים, בין על ידי מחילה בין על ידי תנאה קיים כמבואר בקונטרס הראייות בראיית י"ב. וכן אם רוצה האשה למחול אפילו עקר הכתובה לבעלה בשעת מיתתו הרשות בידה, שהרי אין לחוש בזה לבעילת זנות.
המשיא את בתו סתם לא יפחות לה מנ' זוזי מדינה, שהם ששה ורביע זוזי צורי, ואין יכולין לתבוע ממנו יותר אפי' היה עשיר גדול, כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ח'. פסק להכניסה [ערומה] לא יאמר הבעל כשתבוא לביתי אכסנה בכסותי אלא כשבא לכונסה מכסה ואע"פ שעודה בבית אביה. וכן הפרנסים המשיאים את היתומי' לא יפחתו להם מחמשים זוזי מדינה, ואע"פ שאין בידם מעות שלצדקה אומרין להם לפרנסים להלוות עד שיגיעו שבתות וימים טובים לפסוק עליהם צדקה [ברבים] כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט', ואם היו מעות מצויין בארנקי שלצדק' נותנין לה לפי כבודה.
וכן אם הוצרכו לפרנסה מפרנסין את היתומה ואחר כך מפרנסין את היתום, מפני שהאיש דרכו לחזר ואין האשה דרכה לחזר. וכן אם היו עומדין בבית השבי פודין את האשה ואחר כך פודין את האיש, ובזמן ששניהם עומדין לקלקלה האיש קודם לאשה. וכן אם היו עומדין במדבר או בספינה שאין המזונות מצויין שם אלא להחיות אחד מהם האיש קודם לאשה כמו שביאר מז"ה בפסקיו. וכן אם הוצרכו לחזר אחר אבדת האיש [ואחר אבדת האשה אבדת האיש] קודמת לאבדת האשה כמו שמבואר בפרק אחרון שלהוריות [י"ג ע"א].
<h2>דף סז:</h2>
יתום ויתומה שהוצרכו לנישואין משיאין את היתומה ואחר כך משיאין את היתום, מפני שבושתה שלאשה מרובה משלאיש.
יתום שבא לישא שוכרין לו בית ומציעין לו מטה וכל כלי תשמישו ואחר כך משיאין לו אשה, [שנ'] די מחסורו אשר יחסר לו [דברים ט"ו]. המגדל יתום ויתומה בתוך ביתו ומשיאן סמוך לפרקן, עליו הכתוב אומר [תהלים ק"ו] אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת כמו שמבואר [למעלה] בפרק נערה [נ' ע"א].
עני הבא לשאול אתה מצווה לפרנסו ואי אתה מצווה לעשרו, ואם היה עני בן גדולים נותנין לו לפי כבודו אפי' סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו שנ' [דברים ט"ו] אשר יחסר לו והרי זה חסרון אצלו, אמרו עליו על הלל הזקן שהיה נשיא ישראל שלקח לעני בן טובים סוס לרכב עליו ועבד לרוץ לפניו פעם אחת לא מצא עבד לרוץ לפניו ורץ לפניו שלשה מילין. וכן נותנין לעני לפי לימודו, אבל ראוי לו לאדם שלא יענג עצמו יותר מדאי שאם יבוא לידי ענייות לא יטריח על הציבור אלא יסתפק במאכל קל.
עני המתבייש ואינו רוצה לקבל דרך מתנה נותנין לו דרך כבוד לשם הלוואה, [וחוזרין ונותנין לו לשם מתנה], ואם יש לו ואינו רוצה להתפרנס משלו אין נזקקין לו.
ואין משתכרין במעות שלעניים, שמא יצטרכו העניים ולא יהיה מה ליתן להם, וזה מבואר לפנים בפרק אחרון בסוף הלכה ראשונה [ק"ו ע"ב].
הנותן צדקה לעני כל מה שאיפשר לו להזהר שלא יתבייש ממנו ייזהר, אמרו חכמים נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, שנ' [בראשית ל"ח] היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה כול', אע"פ שהיו מוציאין אותה לשריפ' (ו)לא רצתה תמר לומר שהיא מעוברת מחמיה. ומצוה מן המובחר היא שיתן אדם צדק' ואינו יודע למי נותן והנוטל אינו יודע ממי נוטל, כגון הנותן מעות לארנקי שלצדקה והגבאים מחלקין לעניים שהעניים הנוטלים אינם יודעים ממי נוטלים והנותנים אינם יודעים לאי זה עני נותנים, זו היא הצדקה שמצילתו ממית' משונה שנ' [משלי י'] וצדקה תציל ממות, כמו שמבואר בפרק השותפין [ב"ב י' ע"א].
המבזבז ממונו לצדקה אל יבזבז יותר מחומש שמא יצטרך לבריות, כיצד בתחלה מבזבז חומש לקרן מכאן ואילך חומש לשכר מה שמשתכר בכל שנה, כמו שמבוא' בתלמוד ארץ ישראל במסכת פיאה [פ"א ה"א], ובשעת מיתתו הרשות בידו [לבזבז אפי' עד חצי ממונו]. משל היו מושלין בירושלם חסד ממונא ואמרי לה חסר. וראוי לאדם לעשות צדקה מממונו לפי עושרו.
<h2>דף סח.</h2>
וצריך להזהר מן הרמאין, שנ' [ירמיה י"ח] ויהיו מוכשלי' לפניך בעת אפך עשה בהם, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנין, ועל זה אמרו בואו ונחזיק טובה לרמאין שאילמלי הן היינו חוטאין בכל יום שאנו מעלימין עינינו מן הצדקה מפני חשש הרמאין.
כל המעלים עיניו מן הצדקה כאילו עובד ע"ז שנ' [דברים ט"ו] השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך, וכתיב [שם י"ג] יצאו אנשים בני בליעל, מה להלן ע"ז אף כאן ע"ז.
המסמא את עינו והמצבא את כריסו והמקפח את שוקו כדי לקבל צדקה, אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כן. עני הבא לבקש מזונות אין בודקין [אחריו. בא] לבקש כסות בודקין אחריו כמו שמבואר בפרק השותפין [ב"ב ט' ע"א].
מי שהיה דרכו להשתמש בכלים נאים ודירה נאה ואין לו מאתים זוזי מדינה הרי זה נוטל בלקט שכחה ופיאה, ומפרנסי' אותו הגבאין גם כן מן הצדקה בצינעה אם היה צריך, ואין מחייבין אותו למכור ביתו וכלי תשמישו שהיה רגיל להשתמ' בהם ואפי' אם הן כלי כסף וכלי זהב, ואם היו לו מאתים זוז שאינו ראוי ליטול ונטל [שלא כדין] הרי זה גוזל העניים בידו והוא כמו חוב עליו, ואם היה משתמש בכלי זהב ישתמש בכלי כסף ומשלם חובו, היה משתמש בכלי כסף ישתמש בכלי נחשת, וכך היא שטת המורה וכן עקר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
יתומה קטנה שהשיאוה אמה או אחיה לדעתה וכתבו לה במאה או בחמשים זוז, יכולה היא משתגדיל להוציא מידו מה שראוי ליתן לה, או לפי דעתו שלאב או עישור נכסים כעניין שביארנו, ואין אומרין הואיל ושתקה בעת נישואיה הרי מחלה על השאר שהרי קטנה היא ואינה בת מחילה, לפיכך אם היתה (קטנה) [נערה] שהיא בת י"ב שנים ויום אחד ושתקה בשעת נישואיה כבר מחלה השאר ואין יכולה לתבוע יותר, אלא אם כן מיחת בשעת נישואיה וגילת דעתה שעתידה לתבוע המותר, ואם היו האחין זנין אותה משלהן אפי' לאחר שנשאת יכולה לתבוע המותר אע"פ שלא מיחת, הואיל והיו זנין אותה לא היתה צריכה למחות. בגרה אע"פ שלא נשאת איבדה פרנסתה משעה שתבגור אלא אם כן מיחת קודם שתבגור שאין הבגרות כדין הנישואין בדבר זה, ואם היתה ניזונת מן האחין אפילו לאחר שבגרה אינה צריכה למחות. ואם בגרה ונשאת צריכה למחות אע"פ שניזונת מהן ואם לא מיחת וית(י)רה.
מת האב חייבין הבנים ליתן נדונייא לבת כפי דעתו שלאב, ואם השיא האב אחת מהן בחייו נותנין הבנים לשנייה כפי מה שנתן האב לראשונה בחייו, בין יותר מעישור בין פחות מעישור, ומז"ה [אומר] שאם נתן לראשונה חצי ממונו אין נותנין גם לשנייה שאין לה ליטול יותר מן הבן, ואני אומר שאחר דעתו שלאב אנו הולכים ואע"פ שלא יישאר לבן כמבואר בקונטרס הראייות בפרק מציאת האשה בראיי' י"ב. אם לא השיא האב בחייו אם יכולין בית דין לאמוד [ד]עתו שלאב חייבין (הבית דין) [הבנים] לתת נדונייא לאחותם כפי דעתו שלאב, ואם אין מכירין דעתו שלאב חייבין ליתן לה עישור נכסים.
אפי' אם היו עשר בנות נותנין לראשונה עישור, ואחר כך נותנין לשנייה עישור במה ששייר הראשונה, ואחר כך לשלישית עישור במה ששייר השנייה, ועל דרך זה נותנין לכולן, וכל אחת נוטלת שם פרנסת נדונייתה כשתבוא להנשא, שאין הבת יכולה לתבוע פרנסתה עד שתבוא לינשא [מידן], ואם באו לינשא כולן בבת אחת נותנין לכל אחת [ואחת] העישור כדרך שביארנו, ואחר כך מצרפות כל העישורין שלהן ביניהן וחולקות בשוה.
<h2>דף סח:</h2>
מי שצוה בשעת מותו ואמר שלא יזונו בנותיו מנכסיו אין שומעין לו, לפי שמזון הבנו' תנאי בית דין הן, ואם צוה ואמר שלא יטלו בנותיו פרנסת נדונייתן מנכסיו שומעין לו, שאין הפרנסה תנאי בית דין אלא שהאחין חייבין בה לאחר מיתת אביהן לפי אומד דעתו שלאב כמו שביארנו, ואם צוה האב שלא יטלו כלום אינן נוטלות כלום כמבואר בקונטרס הראייות בפרק מציאת האשה בראיי' י"ג.
<h2>דף סט.</h2>
הבת גובה פרנסת נדוניית' אפי' נכסים שמכרו או ששיעבדו אחיה אחרי מיתת אביהן [לפי שנתחייבו לה אחר מיתת אביהן], והיא גובה כתובתה בתורת חוב, אבל מזונותיה אינה גובה מנכסים משועבדים בין ששיעבדן האב בחיין בין ששיעבדום הבנים אחרי מיתת האב שאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים הואיל ואין להם קצבה לא עשו אותן חכמים כשאר בעל חוב כמו שמבו' בפרק מציאת האשה.
מי שמת והניח שתי בנות ובן, וקדמה הראשונה לינשא ונטלה נדונייתה ולא הספיקה שנייה ליטול נדונייתה עד שמת הבן, והרי הנכסים אצלם בירושה, הרי אילו חולקות בשוה ואיבדה השנייה כל מה שנטלה הראשונה. וכן אם השיא האב אחת מן הבנות בחייו ולא הספיק להשיא השנייה עד שמת בלא בן הרי אילו חולקות בשוה כל ירושת אביהן, ואין לשנייה במה שנטלה הראשונה כלום, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק מציאת האשה בראיי' י"ד.
הבת שיש לה לגבות פרנסתה מן האחין הרי היא כבעלת חוב עליהן, וכשם שבעל חוב גובה חובו מן החייב שלו בבינונית ובלא שבועה כך זו גובה פרנסתה מן הקרקע הבינונית שירשו האחין מן האב ובלא שבועה, ואם רצו האחין לתת לה מעות בפרנסתה ולסלקה מירושת אביהן הרשות בידן. מתו האחין ובאת לגבות מיורשיהן אינה גובה מהן אלא מן הזיבורית וצריכה לישבע שלא נפרע[ה] מאחיה או מאביה. ואם אחד מן האחין מת והשני חי, מן החי גובה חלקו הבינונית ובלא שבועה, ומירושת המת אינה גובה אלא זיבורית ובשבועה כדין הבא ליפרע מנכסי יתומים שאינו גובה אלא מן הזיבורית ובשבועה, ועניין זה כולו בפרק מציאת האשה.
<h2>דף סט:</h2>
מי שצוה בשעת מותו לקנות שדה לבתו שתכניסהו לבעלה, והיא אומרת אחר כך ינתנו המעות לבעלי והוא נאמן עלי שיקנה לי השד', אם היתה קטנה אין שומעין לה ואע"פ שנשאת, [ואם היתה הבת גדולה עד שלא נשאת אין שומעין לה] לפי שמצוה לקיים דברי המת, ואם נשאת שומעין לה לפי שכבר היא וכל נכסיה ברשות הבעל, ואם היא אינה רוצה לעכב על הבעל אין מי שיוכל לעכב בידן. ונראה בעיניי לפי מה שאנו נוהגים כמנהגינו שאם תמות האשה קודם בעלה בלא בנים תחזור נדונייתה ליורשי אביה. אין רשות לאשה ולא לבעל למכור הנכסים שהכניסה לו בלא דעת יורשי אביה, שכשם שהיא מעכבת על בעלה למכור הנכסים שהכניסה לו, (הן) [וכן] בקרקע ששיעבד לה בכתובתה, פן תתאלמן או תתגרש ותצטרך לגבות כתובתה מהן, כך יורשי אביה יכולין לעכב למכור בנכסים או קרקע המשתעבד לכתובתה פן תמות היא בלא בנים ויצטרכו היורשין לגבות מהן, שכמו שהבעל משועבד לאשתו אם תתאלמן או תתגרש כך הוא משועבד ליורשי אביה אם תמות היא בלא בנים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו, ואם היו לה בנים אין היורשין [יכולין] לעכב במכירתן שאין חוששין שמא ימותו הבנים ועוד תמות בחיי בעלה בלא בנים.
מי שצוה בשעת מותו ואמ' אל תתנו לבניי אלא שקל להוצאתן בכל שבת ושבת, והם אינם נסתפקין אלא בשני שקלים נותנין להם שני שקלים, שלא אמר כך אלא לזרזם שיהיו זריזים לכלכל דבריהם במשפט ולא יאכלו כל ממונם, ואם צוה ואמר שאם ימותו אילו תהיה הירושה הזאת לאחרים, בין שאמ' אל תתנו להם אלא שקל ובין שאמ' תנו להם שקל אין נותנין להם אלא שקל, שהרי אנו רואים שכל כונתו היתה ליתן להם בצמצום ולשמור הירושה לאחרים.
<h2>דף ע.</h2>
המדיר [את] אשתו מליהנות לו, הואיל והוא משועבד לה לא חל הנדר ויזון אותה על כרחו, ואם הדירה כשהיא ארוסה שעדין אינו משועבד לה חל הנדר, ואם הגיע זמנו לכנוס הרי הוא חייב במזונותיה ואינו יכול לזונה בשביל הנדר. ופעמים שחל הנדר אע"פ שהיא נשואה כגון שאמר לה צאי מעשה ידייך למזונותייך, והיא מסתפקת במעשה ידיה לדברים גדולים ואינה מסתפקת לדברים קטנים שהייתה רגילה בבית אביה, והרי הוא חייב בהן בעודה אוכלת אצלו ולא היתה חוששת והיתה מוחלת לו, אבל עכשיו שהדירה אינה רוצה למחול והוא חייב לתת לה הכל משלם. וכיצד יעשה, עד ל' יום יפרנס אותה על ידי שליח אולי ימצא פתח לנדרו וישאל על נדרו, ולא שיאמר לשלוחו לזון את אשתו שהרי הוא אסור לזונה מפני הנדר ושלוחו שלאדם כמותו, אלא אומר כל הזן אינו מפסיד והשליח הולך וזן אותה מעצמו ובא ונוטל מזה. ואם רצתה לותה ואוכלת ובעלי חוב באין ונפרעין מבעלה כמו שמבואר בנדרים בפרק השותפין [מ"ז ע"ב]. עברו שלשים יום ולא התיר נדרו יוציא ויתן כתובה שאינה רוצה להתפרנס על [ידי] אחר.
המדיר את אשתו שלא תתקשט מכל מיני בשמים כגון שאמר הנאת תשמישך אסורה עלי אם תתקשטי שאין בידו כח (להחזירה) [להדירה] שלא תתקשט אלא בעניין זה, [אם היתה אשה עשירה] תמתין עד שלשים יום אולי ימצא פתח לנדרו, ואם לא נשאל על נדרו עד שלשים יום יוציא ויתן כתובה, ואם היתה אשה ענייה תמתין עד הרגל שכן בנות ישראל מתקשטות ברגל, אם לא התיר נדרו יוציא ויתן כתובה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. אם נדרה היא בעניין זה ולא היפר לה בעלה, אם קבעה זמן לנדר' העשירו' עד ל' יום והענייות עד הרגל תמתין ולא תצא, ואם לא קבעה זמן לנדרה יוציא ויתן כתובה לאלתר שאין להמתין בנדרי האשה כמו שביארנו.
<h2>דף עא.</h2>
האשה שנדרה שלא תטעום ממין אחד ממיני הפירות, וכן האשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה ולא היפר לה, וכן אם נדרה ואמרה הנאת תשמישך אסורה עלי כקונם, או כל נדרים שבינו לבינה או נדרי עינוי נפש שהיה יכול הבעל להפר ולא הפר, הרי זה יוציא ויתן כתובה לאלתר, שלא אמרו להמתין אולי ימצא פתח לנדרו אלא כשנדר הוא, אבל כשנדרה היא יוציא ויתן כתובה לאלתר (ו)אם אינה מתפייסת להמתין ולהתיר נדרה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ'.
<h2>דף עא:</h2>
המדיר את אשתו שלא תלך לבית אביה, והוא שאמר הנאת תשמישך אסורה עלי כקונם אם תלכי לבית אביך, בזמן שהיו עמה בעיר, חודש אחד יקיים אולי ימצא פתח לנדרו, מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה, ובזמן שהן בעיר אחרת, עד רגל אחד יקיים מכאן ואילך יוציא ויתן כתובה, ואם לא היתה רגילה לילך בבית אביה, עד שני רגלים יקיים, יתר מכן יוציא ויתן כתובה.
הדירה שלא תלך לבית האבל או לבית המשתה, והוא שאמר לה ייאסרו כל פירות העולם עלי כקונם אם תלכי שם, שאי אפשר להיאסר הפירות, לפיכך יוציא ויתן כתובה לאלתר בין אם קבע לה זמן בין אם לא קבע לה זמן שאין לה להמתין בזה שהרי נעל דלת בפניה, שזה הוא כבוד הבריות ללכת לבית האבל או לבית המשתה, וכשם שאינה הולכת לבית האבל כך אחרים אינם באים אצלה ולמחר היא מתה ואין שום בריה סופדה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'. וכן אם נדרה היא בעניין זה ושמע בעלה ולא היפר לה יוציא ויתן כתובה. [אם] היה בעלה טוען מפני בני אדם פריצים המצויין בבית המשתה הרשות בידו להדירה, והוא שהוחזקו שם פריצים, [אבל] אם לא הוחזקו לא כל הימנו להחזיק שם פריצים. נדרה היא שלא תלך לבית [האבל או לבית] המשתה שאין בעלה יכול להפר תצא בלא כתובה, שהיום [או] למחר מתו מוטל לפניו ואין כל בריה משגחת עליו, כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ה]. ועל זה נאמר [קהלת ז'] והחי יתן אל לבו, שאם גומל חסדים עם אחרים אחרים גומלין עמו ואם אינו גומל חסדים עם אחרים אין אחרים גומלין עמו.
המדיר את אשתו שלא תרחוץ במרחץ, בכרכים ממתנת לו שבת אחת אולי ימצא פתח לנדרו, ובכפרים שתי שבתות, יתר על כן יוציא ויתן כתובה. הדירה שלא תנעול במנעל, בכפרים ממתנת לו ג' ימים ובכרכים מעת לעת כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ד].
<h2>דף עב.</h2>
המדיר את אשתו [אם] לא תאמר לאיש פלוני דברים שאמר לה או שאמרה לו בייחוד והם דברי קלון הרי זה יוציא ויתן כתובה, אם אינו נשאל על נדרו. וכן אם הדירה שתהא מתהפכת אחר תשמישה שתפלוט הזרע כדי שלא תתעבר, או אם הדירה שתמלא עשרה כדי מים ותערה לאשפה שנראת בעיני הבריות כשוטה, הרי זה יוציא ויתן כתובה.
המדיר את אשתו שלא תשאל ולא תשאיל [נפה] כברה וריחיים ותנור וכיוצא בהן מן הכלים שדרך השכנות להשאיל זו לזו, יוציא ויתן כתובה אם לא נשאל על נדרו [מפני] שמשיאה שם רע בשכנותיה. וכן היא שנדרה שלא תשאל ושלא תשאיל אילו הכלים או שלא תארוג בגדים נאים לבנה כמנהג המקום תצא בלא כתובה מפני שמשיאתו שם רע בשכניו.
אילו יוצאות שלא בכתובה ובלא תוס', העוברת על דת משה והם דברים שנצטווינו עליהם מתורת משה, או העוברת על דת יהודית שהוא מנהג צניעות שנהגו בנות ישראל בעצמם, ואי זו היא דת משה שהאכילתו דבר שאינו מעושר או עיסה שלא הופרשה חלתה, וכיצד נודע הדבר כגון שאמרה איש פלוני עישר לי את הפירות האלה או איש פלוני הפריש [לי] חלה מן העיסה [ושאלו אותו פלוני] ונמצאו דבריה שקר, וכן אם היה משמשתו נדה כגון שאמרה חכם פלוני הורה לי שאין זה דם נדות ונמצאו דבריה שקר, או שהוחזקה נדה בשכינותיה והיתה משמשת עם בעלה בחזקת שהיא טהורה, וכן אם היתה נודרת ואינה מקיימת לפי שבעון נדרים בניו שלאדם מתים. וכן הוא אם היה נודר ואינו מקיים או שהיה מאכילה דברים האסורים יוציא ויתן כתובה כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
ואי זו היא דת יהודית יוצאה וראשה פרוע, ואפי' היתה קלתה על ראשה הואיל ולא היתה מכוסה בצעיף הרי זה מדרכי הפריצות ותצא בלא כתובה ובלא תוספת, היתה יוצאת מחצר לחצר דרך מבוי בקלתה על ראשה אין בזה משום פריצות, ואם היה המבוי מפולש משני צדדיו הרי הוא כרשות הרבים והיוצאה בו כיוצאה ברשות הרבים, ואם לא היתה קלתה על ראשה הרי זו אסורה מן התורה, שנ' [במדבר ה'] ופרע את ראש האשה אזהרה לבנות ישראל שלא יצאו בפריעת הראש, ואפי' בחצר אסורה [לצאת] בלא קלתה על ראשה וכך היא שטת תלמוד ארץ ישראל כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ד'.
וכן אם היתה טווה בשוק, ומגלה זרועותיה לבני אדם, או שהית' טווה והחוט יורד בין ברכיה כנגד פניה שלמטה, או שהיתה משחקת עם הבחורים, או שהיתה משמעת קולה על עסקי תשמיש, בכל אלה עוברת על דת יהודית ותצא בלא כתובה ובלא תוספת.
וכל אילו הנשים צריכו' התראה בפני עדים להפסידם כתובתם, כמו שמבואר במסכת סוטה בפרק ארוסה [כ"ה ע"א]. ונראה בעיניי שאין צורך להתרות בהן ולהודיען שמפסידות כתובתן, אלא אפילו אם התרו שלא ינהגו במנהגות הרעות הללו והן מחזיקות ברשען יוצאות בלא כתובה ובלא תוספת, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'. וכן נראה בעיניי שאם היה טוען הבעל שהתריתי בה והיא היתה [טוענת] שלא התרה בי היא נאמנת, אבל משביעין אותה שבועת היסת וגובה כתובתה ותוספת בשבועה כדין כל טענה, ונפרעת ממנו בלא שבועה אינה גובה כמבואר בקונטרס הראייות בסוטה בפרק ארוסה בראיי' א'.
האשה שזנתה תצא בלא כתובה ובלא תוספת ונוטלת בלאותיה קיימין כמות שהן, אבל מה שאינו בעין אינה גובה, וכן היוצאה משום שם רע כגון שיצאו עליה עדים על דבר מכוער כעניין שביארנו בהלכות יבמות בפרק ב', נוטלת בלאותיה קיימין כמות שהן, ואין לה לא כתובתה ולא תוספת, וזה מבואר בפרק אלמנה ניזונת בסופו [ק"א ע"א], ואין זו צריכ' התראה שחוששין עליה שזינתה. וכן מי שקינא לה בעלה ונסתרה ולא שתת מי המרים עד שמת בעלה שאינה יכולה לשתות עוד, שאין אני קורא בה והביא האיש את אשתו [במדבר ה'], והרי זו ספק זונה, ואין לה לא כתובה ולא תוספת אלא בלאותיה קיימין בלבד, כמו שמבואר (בקונטרס) במסכ' סוטה בפרק ארוסה [כ"ד ע"א].
<h2>דף עב:</h2>
המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים או שאין עליה מומים ונמצאו עליה מומים או נדרים שביארנו אינה מקודשת, קידשה סתם ונמצאו עליה מומים או נדרים שביארנו אע"פ שאין לה כתובה כמו שביארנו צריכה גט מספק, הואיל וקידשה סתם ספק הדבר אם מתרצה הבעל במומים או בנדרים אם לאו, לפיכך אינו נותן כתובתה מספק אבל צריכה גט מספק, כמו שמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. בעל הרי זו מקודשת קידושין גמורין, ואפי' קידש על תנאי ובעל על תנאי ואמר הריני בועליך על מנת שאין עלייך מומין או נדרים, או על תנאי אחר כגון על מנת שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב מקודשת לפי שאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות, שהרי זה תחלת בעילתו לשם אישות היתה, וזה שהתנה כסבור שלא יעברו על תנאה ולפיכך אע"פ שלא נתקיים התנאי הרי אי אפשר לבטל בעילת האישות והרי זו מקודשת וכן ביארנו בפרק האיש מקדש.
הנושא את האשה סתם ונמצאו עליה נדרים תצא בלא כתובה ובלא תוספת, ובאילו נדרים אמרו שלא תאכל בשר ושלא תשתה יין ושלא תתקשט בבגדי צבעונין, והוא הדין לשאר המינין שנוהגין בני אותו המקום להתקשט [בהן], לפי שדרך בני אדם להקפיד על הנדרים הללו ואע"פ שלא התנה עליהם, והרי מקחו מקח טעות, ואין הבעל יכול להפר לפי שאין הבעל מיפר בנדרים הקודמים עליה עד שלא נשאה. היו עליה שאר נדרים אע"פ שהתנה בעת שנשאה על מנת שאין עליה נדרים, לא היה דעתו אלא על הנדרים הללו, שאין אדם קופד על שאר נדרים [ויש לה כתובה ותוספת] אלא אם כן בירר דבריו על מנת שאין עליה שום נדר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. וכן הנושא אשה סתם ונמצאו עליה מומין שלא ידע בהן הבעל מעולם הרי זו תצא בלא כתובה ובלא תוספת, לפי שמקחו מקח טעות, וכל המומין הפוסלין בכהנים לעבודה פוסלין בנשים.
<h2>דף עד:</h2>
קידשה על מנת שאין עליה מומין ונמצאו עליה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת, קידשה על מנת שאין עליה נדרים ונמצאו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה מקודשת, מה בין מומין לנדרים, [לפי] שהמ[ו]מין מכאן ולהבא הן מתרפאין אבל הנדרים למפרע הם בטלים, והרי היא כמי שלא היו עליה נדרים בשעת הקידושין והקידושין קיימין. ונראה בעיניי שקידושיה קידושי ספק, ואם נתקדשה עוד לאחר צריכה גט בין מן הראשון בין מן השיני, בין שהיתה אשה חשובה ממשפחה גדולה בין שלא היתה אשה חשובה, לפי שהלכה זו מסופקת היא כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'. וכן נראה בעיניי שאע"פ שלא התירה חכם שקידושיה בטלין, אסורה להנשא לאחר בלא [גט] שאם תנשא בלא גט איפשר שתתיר נדרה [אחר כך] ונמצאו קידושי הראשון קידושין ובניה מן השיני ממזרין, ובתלמוד ארץ ישראל [ה"ז] נמצא כך כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
התנה המקדש על מנת שאין עליו נדרים ונמצאו עליו נדרים והלך אצל חכם והתירו מקודשת קידושין גמורין, ואפי' היה הוא ממשפחה גדולה, וכן אם התנה על מנת שאין עליו מומין ונמצאו עליו מומין והלך אצל רופא וריפא מקודשת.
<h2>דף עה.</h2>
הוסיפו במומי הנשים הזיעה וריח הפה והשומא, אע"פ שהיא קטנה ואין בה שיער והוא שעומדה על פדחתה אלא שמתכסה תחת כפה שלראשה ולא נראית לבעל, שפעמ' נראית ופעמים אינה נראית, שאילו היתה מקום שנראית לבעל הרי ראה אותה ונתפייס בה, היתה השומא בשאר אברי גופה אינם מום אלא אם כן יש בה שיער, או שהיתה השומא גדולה כאיסר אע"פ שאין בה שיער. וכן אם נשכה כלב ונעשה מקומה צלקת הרי זה מום באשה. וכן אם היה קולה עבה. וכן אם היה טפח בין דדיה, או שהיו דדיה גסין משלחברתה [טפח] הרי זה מום. וכן הזקן מום באשה כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ז].
האשה שנמצאו בה מומין, היא אומ' משנתארסה נולדו בה מומין הללו והיה מקחו מקח טעות היא נאמנת ויש לה כתובה, לפי שטענתה טענת בריא וטענת הבעל טענת שמא שהוא אינו יודע מתי נולדו בה מומין הללו, ועוד שחזקת הגוף מסייעתה שהרי הגוף הוא מתחילתו בחזקת שאין בו מומין, בד"א כשיצאה האשה מרשות האב כגון שבגרה או שנשאת שכתוב[ת]ה לעצמה, אבל אם היתה קטנה או נערה ארוסה שהיא ברשות אביה וכתובה מן האירוסין לאביה על האב להביא ראייה שאחר שנתארסה נולדו בה מומין הללו (עד שלא), ואם לא יביא האב ראייה הרי (היה) [היא] בחזקת שהיו בה מומין הללו עד שלא תתארס ומקחו מקח טעות ואין לה כתובה, שאין האב יכול לגבות כתובת בתו מספק.
ואין כל הדברים הללו אמורין אלא במומין שבסתר, אבל במומין שבגלוי אין הבעל יכול לטעון כלום, שהרי הן גלויים לכל וכבר ידע בהן הבעל ונתפייס ויש לה כתובה, ואפי' אם היתה מוכת שחין כמבואר בקונט' הראייות בראיי' ט"ו.
<h2>דף עה:</h2>
אם היה מרחץ באותה העיר אף במומין שבסתר אינו יכול (לטעות) [לטעון] לפי שכל הנושא אשה הוא בודקה על ידי קרובותיו שרוחצות עמה, ואפי' אכסנאי שאין לו קרובי' במקו' הוא בודקה על ידי שכינותיו או על ידי מייודעיו כמו שנאמר [משלי כ"ז] טוב שכן קרוב מאח רחוק כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג. אם היה ידוע שאשה זו לא היתה רוחצת עם שאר הנשים יכול הבעל לטעון על מומין שבסתר, וכן במקום שהנשים יוצאות מכוסות כדרך בנות המערב אף במומין שבגלוי יכול לטעון הואיל ודרכן להסתר מבני אדם ואינן ידועות להם הכל כמומין שבסתר הם.
<h2>דף עו.</h2>
נמצאו המומים הידועים [שעד] שלא תתארס היו בה כגון שהיתה אצבע יתירה וכיוצא בה והיתה טוענת שידע הבעל במומין הללו ונתפייס בהם עליה להביא ראייה, ואם לא תביא ראייה תצא בלא כתובה. וכן במומין שהאשה נאמנת עליהם לומר שמשנתארסה נולדו בה כמו שביארנו, אם הביא הבעל ראייה עליהם שעד שלא תתארס היו בה המומין האילו תצא בלא כתובה, ואין האשה נאמנת לטעון שכבר ידע בהם ונתפייס עליהם ואפי' אם נכנסה לחופה ונבעלה כבר, חזקה היא שאין אדם מתפייס במומי' כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א. ונראה בעיניי שאם לא מצא הבעל עדים שעד שלא תתארס היו בה המומי' הללו, אלא מצא עדים שאחר שנתארסה היו בה המומי' הללו קודם הנישואין, או שהודת היא בדבר, אע"פ שחייב ליתן לה כתובה אינו נותן לה תוספת, שהרי לא נתחייב בתוספת אלא בשעת נישואין, והרי בטעות נתחייב בה שאילו ידע במומיה לא היה כונסה.
המחליף פרה בחמור, ומשך בעל החמור את הפרה, ולא הספיק בעל (החמור) [הפרה] למשוך את (הפרה) [החמור] עד שמת החמור, ואינו ידוע אם קודם משיכת הפרה מת החמור וברשות בעל החמור מת וראוי להחזיר הפרה לבעליה, או שמא אחר משיכת הפרה מת החמור וברשות בעל הפרה מת, הואיל ובעל החמור מוחזק בפרה, על בעל הפרה להביא ראייה שקודם משיכת הפרה מת החמור, שהמוציא מחבירו עליו הראייה. מכר זה חמורו במעות והקנהו ללוקח על ידי קניין ולא הספיק הלוקח ליתן מעות למוכר עד שנמצא החמור [מת] בבית המוכר, ואינו ידוע אם קודם הקניין מת וברשות המוכר מת או אחר הקניין מת וברשות הלוקח מת, על בעל החמור להביא ראייה שהיה חמורו קיים בעת הקניין, שהרי הלוקח מוחזק במעות והמוציא מחבירו עליו הראיי' כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב וכך היא שטת מז"ה. וכן המוכר בהמה לחבירו ונמצאת טריפה ואינו יודע אם קודם שמכרה לו היתה טריפה ומקחו מקח טעות, או אחר שמכרה לו נעשית טריפה ברשות הלוקח אף זה המוציא מחבירו עליו הראייה, אם פרע כבר המעות הלוקח למוכר על הלוקח להביא ראייה, ואם לא פרע עדין המעות בעת שהם טוענים על המוכר להביא ראייה.
<h2>דף עו:</h2>
מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות מצד אחד כשירה משני צדדים טריפה, נמצא עליה קורט דם בידוע שהיא לפני שחיטה, הוגלד פי המכה בידוע שהוא שלשה ימ' קודם שחיטה, ואם לקחה הטבח בתוך שלשה ימים לשחיטתה מקחו מקח טעות וחייב המוכר להחזיר לו מעותיו, ואם לא הוגלד פי המכה אינו ידוע מתי נטרפה והמוציא מחבירו עליו הראייה.
<h2>דף עז.</h2>
הנכפה בזמן שיש לו עת קבוע שהוא נכפה בכל חודש ביום ידוע הרי הוא כמומים שבסתר שיכולה היא להעלים מומה, אבל אם אין עת קבוע הרי הוא כמומין שבגלוי.
האיש שנולדו בו מומין, בין שהיו בו מתחלה עד שלא קידש האשה בין שנולדו בו אחר שקידש את האשה אין כופין אותו להוציא, ואפי' היו מומין גדולים כגון שנסמית עינו או נקטעה ידו ונשברה רגלו, לפי שאין דרך האשה להקפיד על מומי האיש כדרך שהאיש מקפיד על מומי האשה, ואם היתה תובעת גירושין דנין אותה כדין המורדת.
ואילו שכופין אותן להוציא וליתן כתובה, מוכה שחין ובעל פוליפוס שהוא ריח הפה, או ריח החוטם, והמלקט צואת כלבים, והחוצב עפר הנחשת ממקו' תולדתה, והבורסקי שהוא המעבד העורות בין שהיה בורסי גדול בין שהיה בורסי קטן [לפי] שכל אילו מוסרחין ביותר ואין האשה יכולה לקבל, וכל שכן שבית דין כופין אותו ומכריחין אותו בין בנידוי בין בשמתא בין במיני ייסורין עד שישמע לדברי הדיינין.
התנה עמה לקבל הרי זו מקבלת על כרחה, ואם לא התנה עמה אינה מקבלת, ואע"פ שהיתה יודעת בהן מתחלה, שיכולה לומר סבורה הייתי לקבל ועכשיו איני יכולה לקבל ויוצא ויתן כתובה כדברי מז"ה. (ואם אומרת) [ואני אומר] שאם ידעה בהם מתחלה הרי כבר נתרצת וכמי שהתנה בפירוש הוא דומה, ואם תובעת גירושין תצא בלא כתובה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ו.
מת בעלה ונפלה לפני יבם כיוצא בו, יכולה היא לומר אע"פ שהתניתי עם בעלי לקבל, לאחיך הייתי רוצה לקבל ולך איני רוצה לקבל, וכופין אותו שיחלוץ לה ותגבה כתובתה. מוכה שחין אע"פ שהיא רוצה לקבל אין שומעין לה מפני שהוא ממיקתו, וכופין את בעלה שיוציא ויתן כתובה, ואם אמרה שלא אתייחד עמו לעולם אלא בעדים כדי שלא יבא עלי שומעין לה.
אם אין ידו משגת לזון ולפרנס את אשתו אפי' בשיעורין הפחותין כמו שביארנו, וגם היא אינה מסתפקת במעשה ידיה [ותובעת גרושין ממנו] כופין אותו להוציא ותהיה כתובתה חוב עליו עד אשר תשיג ידו ותגבה ממנו, וכך היא שטת רבינו משה בפרק י"ב [אישות הי"א].
וכן אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, ממזרת ונתינה לישראל בת ישראל לממזר ולנתין כופין אותו להוציא לאלתר הואיל והן אסורות לבעליהן. וכן בשנייה מדברי סופרים כופין אותו להוציא כמו שמבואר בפ' יש מותרות [יבמות פ"ד ע"א].
<h2>דף עח.</h2>
האשה שנפלו לה נכסים בירושה עד שלא תתארס ונתארסה, הרי זו רשאית למכור וליתן לכל מי שתחפוץ ומכרה ומתנתה קיימת. נפלו לה לאחר שנתארסה הרי זו לא תמכור, שהארוס עומד לזכות זכות הראוי לה בנכסיה כשתנשא לו, ואם מכרה או נתנה מכרה קיים ומתנתה קיימת, מכרה או נתנה אחר שנשאת הבעל מוציא מיד הלקוחות, ואפי' אם נפלו לה בירושה עד שלא תתארס לו מאחר שנשאת הבעל זוכה לוכל פירות בחייה, ולירש גוף הנכסים לאחר מיתה בין קרקעות בין מטלטלין. לפיכך הוא מוציא מיד הלקוחות גוף הנכסים ופירותיהם בין בחיי אשתו בין לאחר מיתת אשתו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א', לפי שאין הבעל דומה לשאר יורשין שאין כח בהן להוציא מיד הלקוחות מה שמכרו להם מורישיהם בחייהם, אלא הבעל עשאוהו בזכותו כמו לוקח ראשון והוא מוציא זכותו מיד הלקוחות שקנו אחריו, ואין הבעל משלם דמים ללקוחות אלא אם כן נתנתן אשה לבעלה או שנשארו הדמים בעין לאחר מיתת האשה, נתאלמנה או נתגרשה האשה זכו הלקוחות נכסים שמכרה או שנתנה להם האשה בעודה תחת בעלה, מכרה האשה ללקוחות בטובת הנאה שהיא מוכרת בספק שאם תתאלמן או תתגרש יזכו הלקוחות ואם תמות היא יירשנה בעלה, ולבסוף מתה וירשה בעלה אין הבעל משלם דמים ללקוחות אע"פ שהאשה נתנתן לבעלה, שהרי על הספק נתנו מעותיהן מתחלה כמו שביאר מז"ה.
נפלו נכסים בירושה לאשה במדינת הים שאין הבעל יודע ומכיר בהן הרי זו לא תמכור ואם מכרה או נתנה קיים, וכך היא שטת רוב הפסקנים. ומז"ה אומר שאף באילו מכרה בטל, וכדברי הפסקנים נראה בעיניי כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ד'.
<h2>דף עט.</h2>
האשה שבאת להנשא וכתבה נכסיה במתנה לאחר, אם כתבה כל נכסיה ולא שיירה לעצמה כלום מתנת' בטילה, בין שכתבה לאחר בין שכתבה לבנה או לבתה, ולא זכה אותן המקבל כל עיקר לא בגוף הנכסים ולא בפירות לא בחייה ולא במיתתה, ואפי' מתה בחיי בעלה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג', ובמיתתה נכסיה ליורשיה, ואפילו נתנה לו מתנה גמורה כדרך שאר המתנות הואיל ולא שיירה לעצמה כלום לא היתה כונתה אלא שלא יזכה בהן הבעל, אע"פ שמתנתה בטילה הועילה מתנתה להבריחם מבעלה שלא יזכה בהן הבעל שכבר הוא מתיאש מהן כשרואה שהבריחתן עד שלא תנשא לו. שיירה לעצמה מקצת נכסים מתנתה קיימת, [ו]הוא שנתנה בסתם כדרך שאר המתנות, אבל אם גילתה דעתה שכל מה שהיא נותנת כדי להבריח היא מתכונת אע"פ ששיירה לעצמה מתנתה בטילה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'. כתבה לו מתנה זו שאני נותנת לך תהא קיימת מהיום עד זמן שארצה הרי זו מבטלת מתנתה כל שעה שהיא רוצה. ונראה בעיניי שהפירות שאכל המקבל עד שתבטל מתנתה כבר זכה בהן המקבל, והבעל אינו זוכה באותם הנכסים הואיל והבריחתן ממנו עד שלא תנשא לו.
נפלו לאשה כספים או פירות תלושים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, בין שנפלו לה בירושה בין שנתנו לה במתנה בין שהגיעו לידה קודם שתתארס ותנשא ואחר כך נשאת והכניסתן לבעלה בתורת נכסי מלוג, בין שהגיעו לידה לאחר שנשאת אלא אם כן נתנו לה במתנה על מנת שאין לבעלה רשות בהם. וכן אם הגיעו לידה פירות המחוברין לקרקע ואין לה לא בקרקע ולא באילנות אלא הפירות בלבד הרי אילו ימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל הפירות שלא כל הימנו לכלות הקרן שלאשה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. נפלו לה פירות המחוברין לקרקע והיה הקרקע או האילנות שלה אע"פ שלא גדלו אותן הפירות ברשות הבעל, הואיל וברשותו נגמרים ונתלשים מן הקרקע הרי כולן שלו וקרן הקרקע או האילנות קיים לאשה. ופירות העומדי' להתלש ואין צריכין קרקע כלל הרי הן כתלושין, כמו שמבואר בפרק נערה בהלכת זה מדרש דרש.
גירשה בעלה כשהיו אילנותיה טעונין פירות אע"פ שלא נגמרו מה שגדל ברשות הבעל הרי הוא שלבעל, ושמין אותן האילנות כמה הן יפין בלא פירות וכמה הן יפין יותר עם אותן הפירות שלא נגמרו ואותו היתרון יינתן לבעל והשאר הוא הכל לאשה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
הרי שהיו מוצאין לקנות באותן הכספים בית וקרקע, האשה אומרת קרקע אני רוצה שהוא לזריעה והקרן קיים לעולם ולא הבית שמא יפול ויפסד הקרן, והבעל אומר בית אני רוצה ששכרו מרובה ויציאתו מועטת שומעין לאשה הואיל ובאין לקנות קונין דבר המתקיים יותר. וכן אם הם מוצאים לקנות בית ודקלים האשה רוצה הבית שהוא קיים יותר מן הדקלים, והבעל רוצה הדקלים ששכרן מרובה שומעין לאשה. וכן אם האשה רוצה דבר ששכרו מרובה והבעל רוצה דבר המתקיים שומעין לבעל, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
<h2>דף עט:</h2>
הגונב [ולד] בהמת מלוג משלם תשלומי כפל לאשה, אע"פ שהולד הוא לבעל הואיל והוא יונק והולך עדין מן הקרן שלאשה, כל הריוח הזה על ידי הקרן שלאשה הוא בא, ולא תקנו לבעל אלא הולד שהוא פרי ולא הכפל שהוא פרי שלפרי, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
וכן האשה שמכרה נכסיה או כתובתה בטובת הנאה אם תתאלמן או תתגרש הרי אותן הדמים הם לאשה ואין הבעל אוכל פירותיה, שלא תיקנו לו אלא פירות ולא פירות טובת הנאה שלהן, כמו שמבואר בפרק החובל [ב"ק פ"ט ע"א] בהלכת חרש שוטה וקטן.
וולד בהמת מלוג וולד שפחת מלוג הרי הן לבעל, שהולדות פירות הן, ואפי' מתו הבהמה והשפחה אין מוציאין הולדות מיד הבעל כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. נתגרשה [נותנת דמים ו]נוטלת ולדות שפחת' משום שב(ת)[ח] בית אביה. היתה השפחה מזקנת אובדת נראה בעיניי שיכולה האשה לעכב שלא לכלות הקרן שאם תמות אין בה שייור, לפיכך תמכר וילקח [בדמיה] קרקע והוא אוכל כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
הכניסה האשה לבעלה בתורת נכסי מלוג או שנפלו לה בירושה כשהיא תחת בעלה, עז שחלבו פריו, או רחל שגזתה פריה, או תרנגולת שביצתה פריה, או דקל שראוי לוכל פירותיו והקרן קיים לאשה, בכל [אלו] הוא אוכל והולך עד שתכלה הקרן, ואע"פ שהן מזקינין ומתין ואובדין הרי יישאר מהן דבר מועט מן הרחל ומן העז עורן ומן התרנגולת הנוצה ומן הדקל העצים. וכן אם הכניסה לו כסות שלנכסי מלוג מתכסה בו הבעל עד שיכלה והשחקים הם לאשה קרן.
וכן אם הכניסה לו מקום שחופרין ממנו הצריף, הרי כל הצריף הוא לבעל במקום פירות, והולך ומוכרן תדיר לעצמו, ואחר שתכלה הצריף הקרקע הנשאר הוא לאשה קרן אע"פ ששוויו דבר מועט. וכן יער הצומח עצים הבעל כורת ממנו העצים והקרקע ישאר קרן לאשה, וכן כל כיוצא בזה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. בד"א כשהכניסה לו האשה יער הצומח עצים או שנפלו לו בירושה כמו שביארנו, אבל אם היו לאשה כספים ובאה לקנות מהן קרקע שיאכל הבעל פירותיו לא תקנה מהם יער הצומח עצים שיכלה הבעל העצים וישאר הקרקע שהוא דבר מועט, אלא יקנה מהם אילנות העושים פירות, וכן לא יקנה מהם ביבר שלדגים שיכלה הבעל הדגים וישאר קרקע הביבר לאשה ששוויו דבר מועט, וכן לא יקנה מהן כל דבר שאין גזעו מחליף, אבל קונה מהן קרקע שהוא לזריעה או לירק וזרעוניה וירקותיה הן פירותיה.
נפלו לאשה עבדים ושפחות זקנים, ורצה הבעל למוכרן מפני שהוצאתן מרובה מן השבח שלהן, הרי אילו יימכרו וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות, ואם היה השבח שלהן כנגד הוצאתן יכולה האשה לעכב על ידו מלמכור משום שבח בית אביה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י'.
ועבדי מלוג אינם יוצאין בשן ועין לא לאיש ולא לאשה כמו שמבא' התלמוד בפרק החובל [ב"ק פ"ט ע"ב].
נפלו לה זתים וגפנים זקנים אם היה גם הקרקע שלה יכולה האשה לעכב על ידו מלמכור משום שבח בית אביה, ואם לא היה הקרקע שלה אינה יכולה לעכב על ידו מלמכור, הואיל ואינו משתכר כלום, אלא יימכרו לעצים וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות.
המוציא הוצאות על נכסי מלוג שלאשתו ונתאלמנה או נתגרשה, בין שהוציא מעט ואכל הרבה בין שהוציא הרבה ואכל קימעא ואפי' אכל גרוגרת אחת דרך כבוד, או פירות בכאיסר אפי' [שלא] בדרך כבוד כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א, ואפי' נהנה מהן בחבילי זמורות, מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל. הוציא ולא אכל כשיעור שביארנו, ישבע כמה הוציא ויטול, והוא שיהיה השבח יתר על ההוצאה, אבל אם היתה ההוצאה יתירה על השבח אינו נוטל מהוצאתו אלא כשיעור השבח ובשבועה. נפלו לאשתו חובות והוציא עליהן הוצאות כדי לגבותן אע"פ שאכל מאותם המעות שגבה, הואיל ולא אכל מן הפירות אלא מן הקרן הרי זה כמי שלא אכל וישבע כמה הוציא ויטול כעניין שביארנו.
האשה שתובעת גירושין מבעלה רואין אם היא תובעת בדין, כגון אילו שכופין אותן להוציא הרי היא כמי שגירשה בעלה מרצונו ואומרין מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, ואם תובעת גירושיה שלא כדין אע"פ שכופין הבעל להוציא בתקנת הגאונים לא יפסיד הוצאותיו אלא הרשות בידו לעגנה עד שתתן לו כל הוצאותיו שהוציא יותר ממה שאכל על פי שבועתו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב.
<h2>דף פ.</h2>
המוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה ומיאנה בו, אין אומרין מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל, שאם כן ימנע אדם מלהוציא הוצאו' בנכסי אשתו ויפסיד קרקעותיה שהוא ירא שמא תמאן בו, לפיכך תקנו לו חכמים שיטול בנכסיה כשאר אריסי המדינ'.
בעל שהוריד אריסין בנכסי מלוג ואחר כך גירש את אשתו, אם היה דרכו שלבעל להיות אריס יכולה האשה לומר לאותן אריסין אם לא נכנסתם אתם בקרקעותיי היה טורח בהם בעלי והיה מפסיד כל טרחו וכל הוצאותיו כמו שביארנו והרי האריסין כמו הבעל, אם לא היה דרכו שלבעל להיות אריס הרי על כרחה צריכה ליתן קרקעותיה לאריסין, והרי האריסין שהוריד הבעל נוטלין חלקן כאילו הורידתן היא.
<h2>דף פ:</h2>
האשה שהכניסה לבעלה עבדים ושפחות שלנכסי מלוג ולו אשה אחרת, רשאי הבעל להעמידן לשמש לפני אשתו האחרת, והוא שיהיו משמשי' גם לאשתו הראשונה כדי צרכה כדי שיגיע לה ריוח משבח נכסיה.
בעל שמכר קרקע נכסי מלוג לפירות לא עשה כלום, שהאשה מעכבת עליו שיאכל הבעל הפירות בבית כדי שיהיה סיפוק הבית בריוח, לפיכך אם היה הבעל אריס בקרקע אחר שיש לו פירות משם, או אם מכר הפירות כדי שישתכר במעותיהם להרויח סיפוק הבית מה שעשה עשוי.
הבעל שבא לדון עם אחר בנכסי מלוג שלאשתו צריך הרשאה מאשתו, ואם בא לדון עמו על הפירות שהן שלו מתוך שיכול לדון עמו על הפירות יכול לדון עמו על גוף הנכסים ואינו צריך הרשאה, כמו שמבואר בפרק השולח גט [גיטין מ"ח ע"ב].
היבמה אין לה רשות לגבות כתובת' מנכסי בעלה עד שלא תחלוץ מן היבם, לפי שעדין יש ליבם בה קצת אישות כל זמן שלא תחלוץ ממנו, ונראה בעיניי שאם נתן לה היבם גט ופסלה עליו או שנפסלה עליו בעניין אחר אע"פ שצריכה עדין להפטר ממנו בחליצה, הואיל ואינה ראויה לו גובה כתובתה מנכסי בעלה, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד. ויש מן הגאונים אומרים שאף המיניקה שמת בעלה אינה ראויה לגבות כתובתה כל ימי הנקתה שאינה ראויה להנשא ואין אני קורא בה כשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי, ולפי דבריהם אף כל אשה שצריכה להמתין ג' חודשים אינה יכולה לגבות כתובתה תוך ג' חודשים, ולי נראה שכל אשה יכולה לגבות כתובתה מיד כשתתאלמן או תתגרש אלא אם זקוקה, וכל שכן במקום שכותבין בכתובותיהן כשתחפוץ להנשא לאיש אחר או לצאת כמו שאנו כותבין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג.
שומרת יבם שמתה היבם יורש כל דיני כתובתה שהם מנה מאתי' והתוספת שלא יגבו אותם יורשי האשה מנכסי המת, והוא חייב בקבורתה, ויורשי האשה יורשין כל נכסי מלוג שלה והוא שנפלו לה בירושה כשהיא שומרת יבם, אבל נפלו לה כשהיא תחת בעלה וכן כל נכסי צאן ברזל היבם יורש אותם כדברי מז"ה. ולי נראה שאף הנכסים שנפלו לה כשהיא תחת בעלה יורשי האשה יורשין אותה, ונכסי צאן ברזל חולקין מחצה ליבם ומחצה ליורשי הבעל כמבואר בקונט' הראייות בפרק החולץ בראיי' י"ב ובראיי' י"ג, וכך היא שטת רבינו משה [אישות פכ"ב ה"י]. וכן בחייה אין ליבם שום זכות בנכסי מלוג שלה עד שלא ייבם, ואם היא רוצה למוכרן אין היבם יכול לעכב על ידה ואפי' בנכסים שנפלו לה תחת בעלה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק החולץ בראיי' י"ג.
הניח אחיו פירות המחוברין לקרקע הרי הן כולן מיוחדין לכתובת היבמה, ואע"פ שנגמרו אחר שיבמה היבם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ו, וילקח בהן קרקע שיהיה מיוחד לכתובת היבמה כשאר הקרקעות שלמת והייבם אוכל פירות. הניח המת פירות תלושין או מעות או שאר מטלטלין זכה בהן היבם ועושה בהן חפצו, שאין המטלטלין משתעבדין לכתובת האשה אלא אם כן קדמה היא ותפשתן מחיי בעלה. ולפי תקנת הגאונים שתקנו שהאשה גובה מן המטלטלין הרי הן אצלן כקרקעות ואפי' (המה) [הניח המת] מטלטלין ימכרו וילקח בהן קרקע והיבם אוכל פירות.
כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר וכותב לה כתובת יבמין ומקבל עליו לזונה ולפרנסה כראוי, ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון ורשאי השיני למכור נכסיו ואין לה עליהם שום שעבוד, ואם אין נכסי' לראשון נכסי השיני משועבדים לכתובתה ואם מכרן לא נפטרו משעבוד. נתאלמנה או נתגרשה אינה גובה ממנו אלא כתובה אחת שעל מנת כתובתה הראשונה כנסה. היו נכסים לראשון הואיל ואין לה שעבוד על נכסי שיני הרי נכסי הראשון כאלו הם מיוחדים לכתובתה, ואפי' היו שווים מאה מנה וכתובתה שלזו מנה אין היבם רשאי למכור בהם כל עיקר, בין קודם שכנס בין לאחר שכנס ואם מכר או נתן או שחלק עם אחיו בנכסי המת לא עשה כלום, שאין לו רשות ליתן לשום אדם בנכסי המת בלא רצון היבמה.
הנותן גט לאשתו משעה שהגיע הגט לידה היא אוכלת פירות נכסיה, וכל פירו' שאכל הבעל או הבאים מכחו אחר נתינת הגט היא מוציאה מידם, אבל [כל] פירות שאכלן קודם נתינת הגט אינה יכולה להוציא מידן ואע"פ שהיה כתוב ביד הבעל מכמה ימים כמו שמבואר בפרק ב' שלגטין [י"ז ע"ב].
<h2>דף פא.</h2>
כנס היבם את היבמה ואחר כך גירשה ונתן לה כתובתה ואחר כך החזירה וכתב לה כתובה על נכסיו כשאר הנשים, הרי נכסי המת אצלו כשאר נכסיו ואם רצה למכו' בהם הרשות בידו אלא שאם תבוא האשה לגבות כתובתה ואינה מוצאה אלא אילו טורפת אותן מן הלקוחות כדין שאר כל הנשים.
<h2>דף פא:</h2>
הרי שהיה נושה באחיו מנה ומת והרי אשתו זקוקה לו וחלץ לה ובאה לגבות כתובה ממנו אינה יכולה לגבות מאותו המנה שהיה חייב זה לאחיו, ונראה בעיניי לפי תקנת הגאונים שתקנו לגבות האשה כתובתה מן המטלטלין שליורשין אינה יכולה לגבות מן היורש החי [כתובת] בעלה שהחוב שלו אינו בעין כשאר המטלטלין, היה לו לבעלה מלוה או פקדון ביד אחרים אע"פ שהמטלטלין אינם משתעבדין לכתובת האשה גובה מהם בתקנת הגאונים, אבל מן החוב שליורש אינ(ו)[ה] גובה אפילו לפי תקנת הגאונים, כמבואר בקונטרס הראייות (ו)בפרק שלפנינו בראיי' ו'.
<h2>דף פג.</h2>
האומר לאשתו דין ודברים אין לי בנכסיך שהם נכסי המלוג הרי זה אוכל פירות (נכסים) [נכסיה] בחייה, ואם מתה הוא יורש כל נכסיה, ולא הועיל התנאי הזה אלא שאם מכרה ונתנה מכרה קיים ומתנתה קיימת. ונראה בעיניי שאין לו [שום] זכות במעות אלא היא עושה בהם כל חפצה, ואם לקחה בהם קרקע הוא אוכל פירותיה.
מכר ירושת אשתו לאחר עד שלא תבוא לידו, כגון שאמר מה שאירש מאשתי מכור לך הרי זה כמוכר ירושת אביו ואמר מה שאירש מאבא מכור לך שמכרו בטל, שאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
אמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך ובפירותיהן הרי זה אינו אוכל פירות בחייה. ואפילו מכרה הפירות ולקחה בהן קרקע הואיל ונסתלק מן הפירות אין לו זכות אפי' בפירי פירות, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג', ואם מתה יירשנה שאם נסתלק מן הפירות לא נסתלק מן הירושה. אמר לה דין ודברים אין לי בנכסייך [ובפירותיהן] בחייך ובמותך הרי זה אינו אוכל פירות בחייה, ואם מתה אינו יורשה לפי שהוא מסולק בלשון הזה אף מן הירוש'. בד"א שהועיל תנאו בלשון זה באמירה בלבד בלא כתיבה ובלא קניין כשהתנה עמה כך כשהיא ארוסה, וכן היבם שהתנה כן ליבמה עד שלא כנסה, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ב', אבל אחר שכנסה כבר הגיע הזכות לידו ואינו יכול להסתלק בלשון זה, אלא אם כן הקנה לה זכותו ככל אדם המקנה זכותו לחבירו.
וכן מי שהיה שותף עם חבירו בשדה ואמ' לו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת ממנה, הרי זה אינו מסולק מן השדה בלשון זה אלא אם כן הקנה לו זכותו בלשון זכייה או בלשון מתנה ולא בלשון סילוק, ואם קנו מידו מגופה שלקרקע קנו מידו, ואפי' אם אמר לשון סילוק הרי הוא מסולק וקנה חבירו על ידי הקניין ושוב אינו יכול לערער בדבר.
המתנה עם אשתו שלא יירשנה תנאו קיים בין שהתנה עמה כשהיא ארוסה ובין שהתנה עמה כשהיא נשואה, לפי שירושה זו אינה דומה לירושת המורישין שהיא באה מאיליה אבל ירושה זו על ידי נישואין ומעשיו באה לו, לפיכך יכול הוא לומר אי אפשי לזכות בזכות הראוי לבא לי על ידי נישואי' הללו, ודומה לאדם שאינו רוצה לקבל מתנה שרוצין ליתן לו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח' ובראיי' ה'. וכבר ביארנו שבעודה ארוסה יכול להתנות אפילו בלשון סילוק, אבל בעודה נשואה צריך לשון זכייה או מתנה או קניין.
<h2>דף פג:</h2>
המתנה לאשתו שלא יזכה בפירי פירות נכסיה, הרי זה ספק אם נסתלק בלשון הזה מן הפירות אם לאו, לפיכך מספק אין כח בידינו לבטל זכותו מן הפירות, ולא הועיל תנאו אלא שאם שייר מפירו' נכסיה ולקח בהן קרקע [אינו אוכל פירות של אותו קרקע] לפי שהם פירי פירות וכבר התנה להסתלק מפירי פירות, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ד'.
<h2>דף פד.</h2>
הבעל שירש מאשתו קרקע שהוא לבית הקברות יחזיר אותו לבני המשפחה משום פגם משפחה, ונותנין לו דמי שוויו ומנכה להם דמי קבר אשתו שהוא חייב בקבורתה.
מי שמת והיה לו פקדון או מלוה ביד אחרים, או שהניח מטלט' בכל מקום שהם כבר זכו בהם יורשיו ואין האשה גובה כתובתה מהן, וכן בעל חוב אינו גובה חובו מהן, לפי שהמטלטלין שליורשין אינן משועבדין לא לכתובת אשה ולא לבעל חוב, ואם תפשו מוציאין מידן, קדמו ותפשו האשה או הבעל חוב מחיי האב אין מוציאין מידן אלא האשה גובה כתובתה וכן בעל חוב גובה חובו מאותן המטלט' או מאותן שטרי ההלוואות שתפשו מחיים.
<h2>דף פד:</h2>
היתה האשה טוענת או הבעל חוב טוען שמחיים תפש, והיורשין אומרין לאחר מיתה תפש, אם היה דבר שהתופש יכול לכפור או שהוא נאמן לומר לקוח הוא בידי, מתוך שהוא נאמן בטענ' זו נאמן [לומ'] שמחיים תפש, ואם היו היורשין טוענין אותו שבועה משביעין אותו שבועת היסת. אם היה [דבר] שלא היה יכול לכפור בו וגם לא היה נאמן לטעון עליו לקוח הוא בידי על התופש להביא ראייה, תפש ולא הביא ראייה מוציאין מידו ונותנין ליורשין.
הרי ששלחו האשה או בעל חוב שלוחן לתפוש מטלטלין מן החייב שלהן, והלך השליח ותפש, ופגע בשליח בעל חוב אחר ותפש מידו זכה השיני בתפישתו, לפי שהראשון היה שליח ובא לזכות בתפישתו לבעל חוב הראשון ולחוב לבעל חוב השיני, והתופש לבעל חוב במקום שחב לאחרים לא קנה, אבל במקום שלא חב לאחרים קנה ואין הלווה יכול לעכב על ידו. ואם טען הלווה אני ירא שמא תאכל אותם ולא תתננו למלוה שומעין לו ומניחין אותן ביד נאמן או ביד בית דין עד שיבא המלוה ויטול אותם בחובו ויפטר הלווה ממנו. ומז"ה כתב בגטין בפרק ראשון שאם היו קרקעות שפויות ללווה שהמלוה סומך בהן על בעל חובו אין זה התופש יכול לתפוש ממנו מטלטלין, וכבר ביארתי שם בקונטרס הראייות שאע"פ שיש קרקעות ללווה המלוה חפץ לגבות חובו מן המטלטלין, והתופש בשבילו זכה ואין המלוה יכול לעכב על ידו.
<h2>דף פה.</h2>
מי ששלח שלוחו לפרוע בעל חובו והלך השליח ונתן המעות ולא קבל השטר, וכפר בעל השטר ואמר המעות הללו מפני חוב אחר שהיה חייב לי קיבלתים ועדין יש לי לגבות השטר, אם פרעו השליח בפני עדים אינו נאמן בעל השטר בטענה זו וחייב להחזיר לו השטר שכבר הוא פרוע, ואם פרעו שלא בעדים מתוך שיכול לומ' לא נתת לי כלום נאמן לומר חוב אחר היה לי עליו, ואם טענו זה שבועה משביעין אותו שבועת היסת, וחייב השליח לשלם המעות לשולח לפי שפשע בשליחותו שלא היה לו לפורעו אלא בעדים או היה לו ליטול את השטר תחלה, בד"א כשהודיע השולח את השליח שיש לבעל חוב שטר עליו, ואע"פ שאמר לו תן [לו] המעות וטול ממנו השטר לא על דעת כן אמר לו שיתן [לו] המעות תחלה, אלא היה לו לדקדק בשליחותו הואיל וידע שיש לו שטר [עליו], אבל אם לא הזכיר לו השולח [שטר] כל עיקר וגם לא אמר לו לפורעו בפני עדים הרי השולח פשע בעצמו ואיבד מעותיו, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
הרי שהפקיד החייב פקדון ביד האשה או ביד הבעל חוב ומת, והיורשין מבקשין פקדון שלאביהם, והם אומרין שכבר תפשנו אותו מחיים בשביל החוב שלנו, אם יש להם עדים שכבר תבעו הפקדון מהם מחיים והם עכבו אותו הועילה להן תפישתן, ואם לאו הרי עד עכשיו בתורת פקדון היה אצלן ועכשיו תופשין לאחר מיתה ואין תפישה זו מועלת בהן. כבר תקנו גאוני הישיבות שהאשה ובעל חוב גובין מן המטלטלין שליורשין כאילו היו קרקעות, ואין צריכין לתפוש לא מחיים ולא לאחר מיתה, ואפי' הניח אביהן מלוה ביד אחרים גובין מאותה מלוה כמו שביארנו בפרק שלמעלה.
מי שנתחייב שבועה לחבירו בבית דין ואמר [הלה] יבא וישבע לי בתוך העיר אולי יתבייש מן הרבים ויודה שומעין לו, ואם אמר הנשבע כתבו לי זכות שכבר נשבעתי לו ונפטרתי שלא יוכל לתבוע אותי תביעה זו פעם אחרת ותנו השטר ביד [איש] נאמן שיתן לי השט' הזה אחר שאשבע כותבין וחותמין לו השטר הזה אע"פ שלא נשבע, ואין חוששין על שכותבין כי נשבע ועדין לא נשבע ונראה שכותבין שקר הואיל וביד נאמן נותנין אותו וכל כיוצא בזה.
שטר שלוה בו ופרעו אינו חוזר ולווה בו, ואע"פ שפרעו בו ביום שנכתב השטר וחוזר ולווה בו באותו היום עצמו, שאין בו משום שטר מוקדם, הואיל ונמחל שעבודו מעת שפרעו שטר בטל הוא ואינו ראוי לגבות בו, וכל זה מבואר למעלה בהלכת מי שמת. מי שנתחייב לחבירו שבועה מן התורה ובא איש או אשה כשירה שהיא נאמנת בעיני בית דין כשני עדים והעידו בפני בית דין שזה האיש חשוד על השבועה הוא [ו]אינו ראוי להשביעו, הרי זה מהפכין בית דין השבועה על שכנגדו על פי האיש הזה הנאמן או על פי האשה. וכן המוציא שטר חוב על חבירו ובא איש נאמן או אשה נאמנת והעיד ששטר זה פרוע הוא, בית דין מרעין השטר הזה ואין נזקקין לגבות בו אבל [אין] להם רשות לקורעו על פי עד אחד אע"פ שנאמן בשניהם כשנים, עד שהיו שני עדים מעידים עליו, שהתורה אמרה [דברים י"ט] על פי שנים עדים יקום דבר, וזה מבואר בהלכת מי שמת. הורו הגאונים שבזמן הזה אינו ראוי לבית דין להאמין שום אדם בעד אחד ואין מהפכין השבועה על פיו, ולא מרעין השטר על פיו, ואעפ"כ ראוי לדיין להחמיץ הדין על פי עד נאמן ולחקור ולדרוש עד שיתברר הדבר יפה ויצא הדין לאמתו.
<h2>דף פה:</h2>
מי שמת ולא צוה בשעת מותו כלום, ובא אחד ואמר כך וכך פקדון היה לי בידו ונתן סימניו, בית דין מוציאין אותו מיד היורשין ונותנין אותו לזה שנתן סימנין, והוא שאינו רגיל ליכנס ולצאת בביתו אבל אם היה רגיל ליכנס ולצאת בביתו (שמראה) [שראה] אותו בביתו וידע סימניו אע"פ שידוע שדבר זה פקדון הוא כגון שהיה זה שמת עני ולא היה לו דבר חשוב כזה, חוששי' שמא פקדון שלאחרים הוא ואינו שלזה שנותן סימניו, לפיכך יהא מונח ביד היורשין עד שיבא אדם ויתבענו בבית דין וכזה ראוי לדון, כמבואר בקונטרס הראיות בראיי' ז'. ומעשה באחד שהפקיד שומשמין אצל חבירו אמר לו תן לי שומשמין שלי, אמר לו נתתים לך, אמר לו התובע והלא בחבית שלך הן מונחין וכך וכך מדות הן, אמר לו כבר נטלת את שלך ואילו אחרים הם, ואמרו חכמים [אין סומכין על הסימן הזה] אלא חוששין שמא נטל את שלו ואילו אחרים הם שהניחם שם כדרכו, כמו שמבואר ביבמות בפרק האשה שהלכה [קט"ו ע"ב].
מי שצוה בשעת מותו ואמר נכסיי לטובייה, ובא טובייה אחר מותו לזכות בנכסיו, אע"פ שיש בעיר בני אדם הרבה ששמ' טובייה אין אומרין שמא לטובייה אחר אמר, אלא נותנין אותו לזה ששמו טובייה ובא ותובע, אמר לטובייה ובא רב טובייה אין נותנין לו שהוא אמ' לטובייה וזה נקרא רב טובייה, אם היה המצוה רגיל עמו מפני שרגיל עמו קרא אותו בשמו ולא קראו ר' כדרך שקורין אותו העולם, והרי הוא כמו שאמר רב טובייה. באו לתבוע שני בני אדם ששמם טובייה, רואין אם היה האחד שכן והאחד תלמיד חכם תלמיד חכם קודם, שאומדין דעתו שלנותן שלתלמיד חכם היה דעתו ליתן בשעת מותו, וכן אם היה האחד קרוב והאחד תלמיד חכם תלמיד חכם קודם. היה האחד שכן והאחד קרוב שכן קודם שנ' [משלי כ"ז] טוב שכן קרוב מאח רחוק. ונראה בעיניי שאם היה הקרוב ראוי ליורשו לא היה דעתו אלא על היורש כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'. היו שניהם קרובים או שניהם שכנים או שניהם תלמידי חכמים ראוי לבית דין לאמוד דעתו על מי היה דעתו שלנותן קרובה יותר, או למי ראוי לגמול חסד יותר ודנין על פי אומד דעתו.
המוכר שטר חוב לחבירו וחזר המוכר ומחלו ללווה הרי זה מחול. וכן אם טען המוכר שהוא פרוע הרי זה נאמן הואיל ובידו למוחלו כמו שמבואר בפרק שנים אוחזין [ב"מ י"ט ע"ב]. ואפי' אם מת המלוה יכול היורש למוחלו ללוה ואין הלוקח ראוי לגבות בו. נתן המלוה שטרו במתנת שכיב מרע דברי שכיב מרע ככתובין וכמסורין הן, והרי הוא כמי שמסר המטבע שלשטר ביד המקבל ושוב אין היורש יכול למוחלו, כמו שמבואר בפרק מי שמת [ב"ב קמ"ז ע"ב].
וכן אם היה השטר שלאשה והכניסה לבעלה יד הבעל כיד האשה והרי הבעל זוכה בו כאלו המטבע מסור בידו, ואין האשה יכולה למוחלו ללווה. ונראה בעיניי שאם מת הבעל ונפלה האשה לפני יבם אין היבם יכול לעכב על ידה מלמחול לפי שיד היבם גרוע מיד הבעל, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א.
<h2>דף פו.</h2>
המוכר שטר חוב לחבירו או הנותנו במתנה וחזר ומחלו, או שחזר ואמר פרוע הוא, או שטען הלווה פרוע הוא ונתחייב המלוה לישבע עליו, והוא אינו רוצה לישבע הרי זה חייב לשלם ללוקח שמכר לו או למי שנתנו לו במתנה כל דמי השטר משלם שהרי בחזקת שאינו פרוע נתנו לו, ועכשיו מתכוין להפסידו לחבירו בטענותיו. היו העדים מעידים שהיה השטר פרוע בעת שמכרו הרי זה מקחו מקח טעות, ואין המוכר משלם ללוקח דמי כל השטר אלא הדמים שקיבל מן הלוקח בלבד, ואם נתנו במתנה מתנתו בטילה ואינו משלם כלום כמבואר בקונטר' הראייות בראיי' י'. ונראה בעיניי שאין המוחל חייב לשלם אלא כשמחל אותו המוכר עצמו אבל אם מחל אותו היורש אינו משלם כלום, שהרי הוא לא מכר זכותו ואם מוחל בדין מוחל, ומותר להשיאו עצה למחול אם יגיע לו ליורש שום הנאה במחילה זו, ובלבד שלא יהיה המייעץ הזה מן הדיינים שאין לו לדיין ללמד טענות ותחבולות לבעלי הדין, כמבו' בקונטרס הראייות בראיי' י"ב.
מי שיש עליו חוב לפרוע כתובת אשה ובעל חוב, ויש לו קרקע ויש לו מעות, ובאין לגבות ממנו שניהם בחייו נותנין בית דין המעות לבעל חוב וקרקע לאשה, שזה דינו במעות וזו דינה בקרקע. ונראה בעיניי שאף אחרי מותו נותנין המעות לבעל חוב כתקנת הגאונים והקרקע לאשה כמו שדנין להם בחייו בדין תורה. וכן נראה בעיניי שאם קדמה האשה ותפשה המעות בין בחייו בין לאחר מותו אין מוציאין מידה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ג. אם אין לו אלא קרקע כדי לפרוע אחד מהן בלבד נותנין אותו לבעל חוב ואין נותנין אותו לאשה לא בעבור כתובתה ולא בעבור נדונייתה, לפי שעשו תקנה לבעל חוב שלא תנעול דלת בפני לווין ואין צורך לעשות תקנה לאשה, שיותר משהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט"ז. ונראה בעיניי שאם קדמה ותפשה אותו הקרקע לכתובתה אין כח לבית דין להוציא מידה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק שלפנינו. בד"א כשיד שניהם שולטת בו כאחת כגון שהיו שניהם שטריהם יוצאים ביום אחד, או שקנה החייב אותו הקרקע אחר שנתחייב לשניהם ונשתעבד לשניהם בעת קנייתו, אבל אם היה קנוי לו מתחלה הקודם בשטרו הוא קודם לגבות בין שקדמה האשה בין שקדם בעל חוב, ואם קדם האחרון ותפש מוציאין מידו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ד.
המלוה מעות לחבירו אין הלווה יכול ליתן לו מטלטלין אלא חייב למכור המטלטלין וליתן לו מעות כמו שהלוהו שעבד לווה לאיש מלווה. אם אין לו מטלטלין אלא קרקע אינו חייב למכור כל הקרקע כדי ליתן לו מעות, לפי שהקרקעות אינן ראויין לימכר בכל עת שאינו דומה למטלטל' שאדם מוליכו בכל מקום שירצה ואם אינו נמכר כאן נמכר כאן, לפיכך הלווה נותן קרקע לבעל חוב בחובו הואיל ואין לו מטלטל, וכך היא שטת מז"ה. היו [לו] מעות ללווה והלוה אותם ביד גוים לפצות עצמו מן הדין, בית דין מחייבין אותו למכור קרקעותיו ולפרוע חובו משם.
<h2>דף פו:</h2>
האומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקניה לך אלא לאחר ל' יום, אם אמר לו מעכשיו נקנית לו לאחר ל' יום בכל מקום שהיא ואפי' עומדת ברשות הרבים, אם לא אמר לו מעכשיו אם היתה לאחר ל' יום עומדת באגם או בסימטא [או בצד רשות הרבים] נקנית לו לאחר שלשים יום על ידי המשיכה הראשונה, אבל אם היתה עומדת לאחר ל' ברשות הרבים לא קנה, כמבו' בקונטרס הראייות בראיי' י"ו. ונראה בעיניי שאם לקחה לאחר ל' מרשות הרבים והניחה ברשותו או בסמטא נקנית לו שם לאחר שלשים.
המושיב את אשתו חנונית למכור את יינו ופירותיו או שאר נכסיו, או שמינה אפיטרופא, כגון לפרוע פועליו או לישא וליתן בממונו, הרי זה יכול להשביעה כעין שבועה שלתורה כל זמן שירצה שמא גנבה משלו כלום, ואם רצה לגלגל עליה שבועה שלא גנבה ממעשה ידיה או משאר ענייני הבית הרשות בידו כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' י"ז, ואם לא הספיק להשביעה הוא עד שמת יכולין היורשי' להשביעה כל זמן שירצו אע"פ שאינה תובעת כתובתה מהן. אם לא הושיבה חנונית ולא מינה אפיטרופא אינו יכול להשביעה מספק שלא גנבה ממעשה ידיה ומשאר ענייני הבית.
כתב לה נדר ושבועה אין לי עלייך או שכתב לה הרי את נקייה מנדר ומשבועה, אע"פ שהושיבה חנונית ומינה אפיטרופא אינו יכול להשביעה שום שבועה או להדירה שום נדר שכבר פטרה, וכשם [ש]הוא אינו יכול להשביעה או להדירה כך יורשיו אינן יכולין להדירה או להשביעה על מה שנתעסקה בחיי בעלה כל זמן שאינה תובעת כתובה מהן, שהרי מכחו הן באין לירש ולא יהא כחן גדול מכחו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א.
הרי שפטר את אשתו מן השבוע' וכתב לה נדר ושבועה אין לי עליך הרי זו גובה כתובתה ממנו בלא שבועה, ואם לא הספיקה לגבות היא עד שמתה ובאו יורשיה לגבות כתובתה נשבעין הן שבועת היורשין שלא ידענו ממנה ששטר זה פרוע ולא מצאנו בין שטרותיה ששטר זה פרוע. וכן אם טוען עליהם שפרעתי אתכם בכל עניין שנופל עליהם שבועה חייבין לישבע, שאם פטר את אשתו לא פטר את יורשיה. וכן אם מכרה כתובתה לאחרים ובאו הלקוחות לגבות כתובתה חייבין גם כן לישבע כל שבועה שנופלת עליהם, שאם פטר את אשתו לא פטר הבאים מכחה.
כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך ועל הבאים ברשותך, אינו יכול להשביע שום שבועה לא אותה ולא יורשיה ולא הבאים ברשותה, אבל כשהיא באה לגבות מן יורשין, או הלקוחות שלקחו כתובתה באין לגבות מיורשי הבעל או מן הנכסים המשועבדים לאחרים, הרי אילו לא יפרעו אלא בשבועה, ואע"פ שהתנה עמה בעלה שתגבה מיורשיו או מן הלקוחות שלו בלא שבועה לא הועיל תנאו כלום לא אצל היורשין ולא אצל הלקוחות, ואפי' אם קנו ממנו בקניין גמור, שכל הבא ליפרע מנכסי יתומים בין גדולים בין קטנים או מנכסים משועבדים לא ייפרע אלא בשבועה כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
<h2>דף פז.</h2>
נעשית חנונית או אפיטרופא אחר מיתת בעלה, שכבר הגיעו הנכסים לרשות היורשין ולא הועיל לה פטירת בעלה אצלן, אין משביעין אותה על מה שנתעסקה בחיי בעלה. מכרה בנכסים אחר מיתת בעלה לצורך קבורת בעלה או לצורך קבורת אחד מן היורשין שמת אין משביעין אותה על אותה מכירה, שאם תתחייב שבועה היא נמנעת מלהתעס' ונמצא המת מתגאל. אע"פ שפטר האיש את אשתו משבועה אם נתעסקו יורשיה בנכסיו יכול להשביען, שאם האמין את אשתו לא האמין את יורשיה שיהיו פטורין משבועה.
היה עד אחד מעידה שהיא פרועה הרי זו לא תפרע אלא בשבועה אע"פ שאינה לא פוגמת ולא פוחתת, ושבועה זו אע"פ שהיא בתפישת חפץ כעין שלתורה אינה אלא תקנת חכמים, לפי שהיא נשבעת ונוטלת בשטר כתובתה שבידה, ואינה אלא להפיס דעתו שלבעל [לפי] שעד אחד מסייעו. לפיכך אם (הוא) [היא] רוצה להפך השבועה על בעלה ולומר השבע אתה והפטר או תפרעני כפי שטרי הרשות בידה, וכן כל הלואה בשטר שנתחייב המלוה לישבע על שטר כתקנת חכמים יכול המלוה להפך שבועתו על הלווה כמו שביאר מז"ה בפסקיו. אם רצה הבעל יכול לעשות תחבולה להביאה לידי שבועה שלתורה ששוב לא תוכל להפך השבועה עליו, וכיצד יעשה יפרענה עוד פעם שנייה בפני שני עדים, או בפני העד הראשון ועד אחר עמו, ויודיע לעדים שזה [ש]פורעה עכשיו מפני שהיא כופרת הפירעון הראשון ועתיד לתובעה על הפירעון הראשון, שאם לא יודיע כן לעדים יכולה לומר לו אם פרעתני שני פעמים מפני שהיו לי עליך שתי כתובות, והרי העדים מבררים שבתורת פירעון נתן לה, אחר שהודיע דבר זה לעדים אינה נאמנת לטעון שתי כתובות וחוזר וטוען עליה הפירעון הראשון, ואומר לה אחר שפרעתיך עוד בפני עדים תחזירי לי הפירעון הראשון שנשאר חוב אצלך, והואיל ועד אחד מעיד עליו הרי זה חייבת שבועה שלתורה, שאין זו נשבעת ונוטלת אלא נשבעת ואינה משלמת וכל הנשבע להפטר מלשלם ועד אחד מעיד לשלם עליו שבועתו היא מן התורה.
וכן אם באת האשה לגבות נכסים שהם משועבדים לאחרים, לפי שאינה מוצאה נכסים בני חורין ביד הבעל הרי זו לא תפרע מאותן הנכסים המשועבדים אלא בשבועה, ודין התוספת כדין העיקר בכל אלה כמו שמבואר בתחלת פרק אע"פ [נ"ה ע"א].
וכן אם מת בעלה ובאת לגבות מן היורשין לא תפרע אלא בשבועה, ואם נתגרשה ומת בעלה משביעין אותה בבית דין, אבל אלמנה שלא נתגרשה הואיל וטורחת על היתומים היא מורה היתר לעצמה והיו בתי דינין נמנעין [מ]להשביעה שמא תעבור על שבועתה ואין משביעין אותה שבועה גמורה אלא חוץ לבית דין, ואם קפצה ונשבעה מאיליה אינה גובה עד שישביע לה חוץ לבית דין על דעתם כמבואר בקונטרס הראייות בפרק השולח גט בראיי' ט'. ואם רוצים להדירה שייאסרו פירות העולם עליה כקונם אם היא משקרת, (ו)מדירין אותה אפי' בבית דין, ואם נשאת אין סומכין להדירה מפני שהבעל יכול להפר לה הואיל ונדרה תחתיו, אבל משביעין אותה חוץ לבית דין, וכך היא שטת רבינו יצחק בפרק השולח גט, וכן שטת רבינו משה בפרק י"ו [אישות הי"א, י"ב]. אבל מז"ה כתב בפרק השולח גט שכבר הסכימו כל גאוני הישיבות שאין סומכין על הלכה זו אלא אף האלמנה משביעין אותה בבית דין וגובה כתובה. ומשביעין אותה שלא נתן לה בעלה שום דבר הראוי לפירעון כתובתה ולא התקבלה כתובתה כולה או מקצתה, ומגלגלין עליה שבועה שלא גנבה ולא גזלה כלום מנכסי בעלה לא בחיי בעלה ולא אחר מיתת בעלה ואפי' ממעשה ידיה.
וכן אם גירשה בעלה והלך לו למדינת הים ובאת ליפרע שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה. וכן בעל חוב שהלך החייב שלו למדינת הים הרי זה גובה חובו שלא בפניו ובשבועה, שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו שלחבירו והולך ויושב לו במדינת הים ונמצאת נועל דלת בפני לווין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
כל אילו שאמרנו לא תפרע אלא בשבועה, אם היתה חשודה על שבועתה הרי (זה) [זו] גובה בלא שבועה לפי דעת מז"ה. ואני אומר הואיל ואמרו חכמים לא תפרע אלא בשבועה בשום עניין אינה גובה אלא בשבועה, ואם אינה יכולה להשבע מפסדת כתובתה, כמבואר בקונטרס הראייות, וכענין זה ביארנו בפרק כל הנשבעין בראיי' י"ט, אבל אם אינה חייבת שבועה בתקנת חכמים אלא בטענה משכנגדה [אם] אינה יכולה להשבע גובה בלא שבועה שלא אמרו בזו שלא תפרע אלא בשבועה.
האשה שבאת לגבות קרקע המיוחדת לכתובתה אע"פ שלא סימנו כל המצרים אלא אחד מהם הרי זה גובה אותו בלא שבועה. וכן נראה בעיניי שאם לא סימנו המצרים כל עיקר ואפי' אחד מהם וכתב אחד שקניתי מפלוני או שנתן לי אבי במתנה והוא ידוע, הרי זה כאלו סימן לו מצרים כמבו' בקונטרס הראייות בפרק אע"פ בראיי' ד'. וכן אם באת לגבות מטלטלין הכתובים בכתובה בין שהן בעין בין שאינן בעין אלא החליפו אחרים תחתיהם, והדבר ידוע שאילו הם תחת הראשונים גובה אותם בלא שבועה כמבואר בפרק אע"פ [נ"ה ע"א].
<h2>דף פז:</h2>
האשה שנתגרשה והיא תובעת [כתובתה] והוא טוען פרעתיך הרי זו גובה בלא שבועה, ואם הוא טוען עליה שבועה מחייבין אותה שבועה על פי טענתו. פגמה כתובתה, והוא שהודת שקיבלה קצת הפירעון מן הכתובה או מן התוספת כמו שמבואר בתחלת פרק אע"פ [נ"ד ע"ב], בין שקיבלה בינו לבינה בין שקיבלה בפני עדים הרי זו לא תפרע (בלא שבועה) [אלא בשבועה] כעין שלתורה אע"פ שהוא אינו טוענה שבועה בית דין מחייבי' אותה.
אם לא פגמה כתובתה כעין שביארנו, אע"פ שהיא פוחתת כתובתה, כגון שהיתה כתובתה אלף זוז והיא מודת שאין לה לקבל אלא חמש מאות, ולא שנכתב השטר בפסול שאם נכתב השטר בפסול אינו ראוי לגבות בו כל עיקר, אלא אמנה היתה בינו לבינה שלא תגבה בשטרה אלא חמש מאות והעדים לא ידעו בדבר זה כלום, והבעל טוען שכבר פרעתי הכל והיא אומרת שלא גבת כלום הרי זו גובה בלא שבועה. ומה בין פוגמת לפוחתת, שהפוגמת הואיל ונתקבלה מקצת חוששין שמא נתקבלה הכל כמו שטוען בעלה, שדרך הפורע לדקדק והנפרע שלא לדקדק כל כך ופעמים טועה בחשבונו לפיכך הטילו בית דין עליה שבועה שתדקדק בדבר, אבל הפוחתת הואיל ולא קיבלה כלום לפי דבריה אינה עשויה לטעות ואין עליה דין שבועה, אלא אם היה בעלה טוענה כמו שביארנו.
<h2>דף פח:</h2>
והגרושה גובה כתובתה בגטה, הואיל וכתובתה תנאי בית דין היא הרי זו כמי שתופסת שטר כתובתה בידה, ואין הבעל נאמן לטעון פרעתי עד שיראה שובר או שטר כתובתה קרוע. וכן התוספת היא גובה על ידי גטה אם היתה ידועה להן כמה היא, שהיא קצובה לכל הנשים כדרך שאנו נוהגין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ב. מקום שכותבין כתובה והיתה טוענת האשה שלא כתב לה בעלה כתובה אם הביאה ראייה לדבריה הרי זו גובה בגטה אם היתה גרושה או במיתת הבעל אם היתה אלמנה, וכותבת להם שובר, ואם לא תביא ראייה לדבריה הרי זו בחזקת שכתב לה כתובה ואינה גובה כלום לא בגט ולא במית' הבעל עד שתוציא שטר כתובתה או שתביא עדים שנשרף שטר כתובתה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"א, שאין הכתובה דומה לשטר חוב, שאע"פ שידוע שנשרף השטר ביד המלוה נאמן הלווה לומר פרעתי אבל הכתובה תנאי בית דין היא והטוען אחר מעשה בית דין לא אמר כלום כמבו' בפרק האשה שנתאלמנה בראיי' ב'. וכן מקום שאין כותבין כתובה וטען הבעל שכתב לה כתובה אם הביא ראייה לדבריו הרי זו אינה גובה כלום עד שתוציא שטר [כתובתה], ואם לא הביא ראייה לדבריו הרי זו בחזקת שלא כתב לה כתובה וגובה בגט או במיתת הבעל בין הכתובה בין התוס'.
<h2>דף פט.</h2>
בשעת הסכנה שהיו גוזרין שמד על ישראל שלא לקיים המצוות, האשה הגרושה גובה כתובתה במקום שכותבין כתובה בעידי גירושין אע"פ שאין עמה גט, שיריאה היא לשמור גטה ולהראות גטה מפני הסכנה וכותבת לו שובר.
האשה שאמרה אבד ממנה שטר כתובתה והדבר ידוע שלא נפרעה כתובתה, הרי זו כותבת שובר לבעלה או ליורשיו וגובה כתובתה מהם כדברי מז"ה. ואני אומר שאין כותבין שובר אלא גבי מלוה ולווה שאם אבד שטרו שלמלוה וידוע שלא נפרע חובו כותב שובר ללווה וגובה חובו לפי שעבד לווה לאיש מלוה, אבל האשה אינה גובה על ידי שובר לא מן הבעל ולא מן היורשין לא כתובה ולא תוספת, שמא יאבד שוברו שלזה ותוציא זו כתובתה בבית דין שאינם יודעים בדבר ותגבה ממנו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"א, וכך היא שטת רוב הפסקנים. לפיכך אם (כאן) [באו] עדים שנשרף שטר כתובתה, או אם היה מקום שאין כותבין כתובה שאין לחוש שמא תוציא כתובתה פעם אחרת הרי זו גובה כתובתה על ידי שובר בין אם נתגרשה בין אם נתאלמנה.
האשה שנתגרשה והוציאה כתובתה ואין עמה גט [והיא אומרת אבד גיטי ותובעת כתובתה בשטר כתובה], והוא אומר כבר גבית כתובתך על ידי גיטך וכתבת לי שובר ואבד שוברי, אם היה במקום שכותבין בו כתובה האשה נאמנת שהרי במקום שכותבין כתובה אינה גובה בלא כתובה ואין לחוש שמא גבת בגטה, היה במקום שאין כותבין בו כתובה הבעל נאמן, הואיל ואין כותבי' בו כתו' חוששין שמא תבעה זו כתובתה בגטה והבעל לא יכול להביא ראייה שכתב לה כתובה וזו כבר גבת בגטה, בד"א כשיש שם עידי גירושין אבל אם אין שם עידי גירו' אפי' במקום שכותבין כתובה ואע"פ ששטר כתובתה בידה הבעל נאמן, מתוך שיכול לומר לא גירשתיה ואיני מחוייב בכתובתה יכול לומר גירשתיה ונתתי לה כתובתה. ונראה בעיניי שאין הבעל נאמן לומר שלא גירשה אלא כשהוחזקה שקרנית בגירושיה, כגון שאמר' לבעלה פעם אחרת גירשתני בפני פלוני ופלוני ונמצאו דבריה שקר לפיכך שוב אינה נאמנת לומר גירשתני עד שתביא עידי גירושין, כמו שמבואר בפרק האשה שהלכה [יבמות קט"ז ע"א], אבל אם לא הוחזקה שקרנית היא נאמנת לומר לבעלה גירשתני ואע"פ שהיא באה לתבוע כתובתה, וגובה בין עיקר בין תוספת, והוא שתאמר לו בפניו, שחזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה, כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' כ"ג.
<h2>דף פט:</h2>
האשה שהוציאה על בעלה שני גטין ושתי כתובות, הכתובה הראשונה קודמת לגט הראשון והכתובה השנייה קודמת לגט השיני, הרי זו גובה ממנו שתי כתובות שהרי אחר שגירשה כנסה וכתב לה כתובה אחרת. הוציאה עליו שתי כתובות וגט אחד, וזמן הגט אחר שתי הכתובות, אם היה סך שתי הכתובות שוה אינה גובה אלא בשנייה שהיא מזמן האחרון, שלא נתרצית בכתובה השנייה אלא למחול שעבוד הראשונה שלא תטרוף אלא מזמן האחרון, ואם היתה השנייה עודפת על הראשונה כגון שהראשונ' במאתים והשנייה בשלש מאות הרי זו ידה על העליונה, אם תמצא נכסים לגבות מזמן שיני גובה ג' מאות ואם [אינה] מוצאה נכסים מזמן שיני גובה מזמן ראשון מאתים בלבד. ואם כתב בשנייה שנתרצה להוסיף לה כתובה השנייה על הראשונה הרי זו גובה שתיהן הראשונה מזמן ראשון והשניי' מזמן שיני.
הוציאה עליו כתובה אחת ושני גטין וזמן הכתובה קודם לשני הגטין, אע"פ שגירשה וחזר וכנסה פעם שנייה אין לה אלא כתובה אחת, הואיל ולא כתב לה כתובה שנייה בנישואין השניים כשהחזירה על מנת כתובתה הראשונה החזירה. ונראה בעיניי שאם גבת כתובתה כשגירשה מנישואין הראשונים, ואחר כך החזירה, נתחייב לה עוד כתובה אחרת בנישואין האחרונים, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'. היה זמן הכתובה אחר גט הראשון וקודם הגט השיני, או שהיה לה גט אחד בלבד הקודם לכתובתה, ואחר הכתובה מת הבעל הרי זו גובה ב' כתובות שהרי נתחייב לה כתובה מן הנישואין הראשונים שלפני הגט הראשון, ועוד כתב לה כתובה בנישואין אחרונים שאחר הגט.
<h2>דף צ.</h2>
קטן שהשיאו אביו וכתב לאשתו כתובת בתולה ואחר כך הגדיל כתובתה קיימת שעל מנת כן קיימה, אבל תוספת אין לה אלא אם כתב לה תוספת אחר שהגדיל. ואם לא כתב לה כתובה כשכנסה בקטנותו אינו מתחייב לה כשהגדיל אלא כתובת בעולה שהרי בעולה היא כשהגדיל, ואם מת בקטנותו אין לה כתובה כל עיקר ואע"פ שכתב לה כתובה, כמו שביאר מז"ה בפסקיו. וכן הדין בגר שנתגייר וכתב לאשתו כתובת בתולה בגיותו ואחר כך קיימה כשנתגייר על דעת כתובה הראשונה קיימה. ומז"ה אומ' שלא אמרו אלא כשהיתה אשתו בת ישראל שכתב לה כתובה בגיותו, אבל אם כתב בגיותו כתובה לגויה ונתגיירה עמו אין כתובת הגויה כלום. ולי נראה שאילו כתב כתוב' לבת ישראל הרי בעבירה נשאת לו ואין ראוי לקיים כתובתה הואיל ונישואי עבירה הם, ולא אמרו כתובתה קיימת אלא בגוי שכתב כתובה לגויה ונתגיירה אשתו עמו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ד.
מי שהיה נשוי שתי נשים ומת(ה), הראשונה ששטר כתובתה קודם היא קודמת לגבות, ואם אין בנכסים יותר משיעור כתובה אחת, היא גובה הכל והשנייה מפסדת. וכן יורשי הראשונה קודמין ליורשי השנייה אם לא הספיקו הנשים לגבות עד שמתו. קדמה השנייה וגבת מוציאין מידה לפי שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, ואין דין קדימה במטלטלין אלא כל הקודם בהם זכה ואפי' המאוחר בשטרו. ונראה בעיניי שאף בקרקעות אם היה שעבודן שוה כגון שנכתבו שתי הכתובות או שני שטרי החוב ביום אחד, או שקנה החייב הקרקע אחר שתי הכתובות אע"פ שקודמות זו לזו, וכן הלווה קנה [הקרקע] אחר שני שטרי בעלי חוב ששיעבודן שוה בו וקדמה אחת מן הנשים או אחד מבעלי חוב וגבו אותו הקרקע בשטרן אין מוציאין מידן כמבואר בקונט' הראייו' בראיי' ה'. ואין דין קדימה במזונות, שאם באו לגבות מזונותיהן מנכסי הבעל כל הקודמת לגבות זכת ואפילו האחרונה כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"א]. כשבאת הראשונה לגבות קודם השנייה כעניין שביארנו, לא תפרע אלא בשבועה, לפי שהיא נפרעת מן הנכסים המשועבדים לחברתה. וכן אם היו ג' או ד' נשים, הראשונ' קודמת לשנייה והשנייה לשלישית והשלישית לרביעית, כולן אין נפרעות אלא בשבועה, לפי שכל אחת גובה מן הנכסים המשועבדים לחבירתה וחבירתה אין לה מאין לגבות ומפסדת בגביית חבירתה הקודמת לה, אבל האחרונה נפרעת שלא בשבועה אם נתגרשה ובאת לגבות מן הבעל. אבל אם באת לגבות מן היתומים אף היא לא תפרע אלא בשבועה בין שהיו היתומים גדולים בין שהיו היתומים קטנים, ועניין זה מבואר בהלכה שלפנינו [צ"ד ע"א].
מתה אחת מן הנשים בחיי בעלה ואחר כך מת הוא, והרי השנייה באת לגבות כתובתה כדרך אלמנה היא קודמת לגבות לבני הראשונה לפי שהיא כבעלת חוב ובני הראשונ' הן כיורשים. וכן אם לא הספיקה השנייה לגבות עד שמתה, יורשיה קודמין ליורשי הראשונה ואחר כך גובין בני הראשונה כתובת אמן, ואע"פ שלא נשאר בנכסים אחר (כך) שירשו מהן בני השנייה כל עיקר לפי שהחוב שגבת השנייה או יורשיה נעשה כמותר דינר לכתובה הראשונה, ועניין זה מבואר בפרק מי שהיה נשוי [צ' ע"א].
<h2>דף צא.</h2>
האשה שמתה וירשה [בעלה] בניה יורשים אחר מיתת בעלה כל הכתוב בשטר כתובה מנה מאתים ותוספת ונכסי נדונייתה אבל לא נכסי מלוג, שכן כותב הבעל לאשתו בנין דכרין דהויין ליכי מינאי אינון ירתון כסף כתובתיך יתר על חולקהון דעם אחוהון, ואע"פ שלא כתב לה חייב מפני שהוא תנאי בית דין. כיצד הרי שהיה נשוי שתי נשים אחת כתובתה מרובה ואחת כתובתה מועטת, ויש לו בנים זכרים מזו ומזו, ומתו שתיהן בחייו ויירשן הוא ואחר כך מת הוא אילו יורשין כתובת אמן ואילו יורשין כתובת אמן. בד"א כשנשאר נכסים לאביהן ששוה דינר כסף שהוא רביע סלע צורי שחולקין אותו ביניהן כדרך שאר הירושות [ומתקיימת בהן ירושה של תורה], אבל אם לא נשאר שם שווה דינר לא עקרו חכמים ירושה שלתורה מפני תקנתן, אלא הרי כל הנכסים שלאביהן [ו]חולקין אותן כדרך שאר הירושות.
אמרו היתומים הרי אנו מייקרין נכסי אבינו לעצמינו כדי שיהא מותר דינר אין שומעין להם אלא שמין אותן על פי ב"ד. ולא תקנו חכמים תקנה זו אלא בקרקעו', אבל אם לא ירשו הבנים מאביהן קרקעות כשיעור כתובת אמותיהן אלא מטלטלין חולקין הכל בשוה. ואם ירשו קרקעות כשיעור כתובת אמותיהן אע"פ שמותר דינר היה מטלטלין, אילו נוטלין כתובת אמן ואילו נוטלין כתובת אמן מן הקרקעות ומותר דינר שלמטלטלין חולקין בשוה כמו שביאר מז"ה בפרק מי שהיה נשוי [צ"א ע"א]. (אלא) [אם לא] היה בנכסי אביהן מותר דינר אלא נפלה להן ירושה מכח אביהן אחרי מות אביהן שיש בהם מותר דינר, הרי אילו חולקין הכל בשוה, הואיל ולא היה מותר דינר באותן הנכסים שהיה מוחזק אביהן בשעת מיתתו. כשנוט' אילו כתובת אמן ואילו כתובת אמן בעניין שביארנו, ובני האשה שכתובתה מרובה היה אחד מהן בכור לאביו אינו נוטל חלק הבכורה בנכסי אמו שכתובתה מרובה, אלא רואין כאילו חולקין כל בני אביו כל הנכסים שהניח להם אביהם בשוה, ונוטל זה חלק הבכורה כחלק אחד מן האחין כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א', וכן נמצא בתלמוד ארץ ישראל [פ"י ה"ב]. היו הנכסים מועטין בשעת מיתת אביהן עד שאין בהם מותר [דינר], וקודם שחלקו הנכסים השביחו ונתרבו עד שיש בהם מותר דינר, או שהיו מרובין בשעת מיתת האב ונתמעטו עד שעת חלוקה הכל הולך אחר מיתת האב.
<h2>דף צא:</h2>
מעשה באחד שהלוה לחבירו אלף זוז, והיו לל[ו]ה שתי בירות, ומכר אחת מהן בחמש מאות, ובא בעל חוב וטרף הבירה האחת בחמש מאות זוז, ועוד היה רוצה לטרוף הבירה האחרת להשלים חובו, נטל הלוקח אלף זוז בידו ואמר לו אם אתה רוצה לחשב הבירה לך באלף זוז כשיעור חובך הבירה שטרפת הרי טוב, ואם לאו הא לך אלף זוז ותן לי הבירה שטרפת, ואמרו חכמים הדין עמו.
אע"פ שהבעל חוב חישב לעצמו הבירה האחת באלף זוז ועמד לו מלטרוף האחרת, כשחוזר הלוקח על המוכר ומבקש לטרוף מנכסיו כנגד הבירה שנטרפה ממנו אין כותבין לו שטר טירפא אלא בחמש מאות זוז כשוויה ולא כפי מה שחישבה הבעל חוב לעצמו, ואם הוקירה והיתה שווה היום אלף זוז כותבי' לו טירפא בשוויה כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
מי שהלוה לחבירו מאה זוז ומת הלווה והניח לבניו קרקע בחמשים זוז שהן דמי הקרקע ונטלו הקרקע, יכול המלוה לחזור ולטרוף עוד אותו הקרקע בחמשים זוזים הנותרים, שפירעון הראשון שפרעו לו לכבוד אביהם פירעוהו שמצוה על היתומים לפרוע חוב אביהם, ועכשיו טורף מן הקרקע שירשו מאביהן, ואם אמרו בני הלווה תחלה שהפירעון הזה אינן נותנין לו [אלא] בעבור הקרקע, שוב אינו יכול לחזור ולטרוף מהן שהרי כבר (פרעוהו) [פדאוהו] ממנו.
האשה שמכרה כתובתה בטובת הנאה שאם תתאלמן או תתגרש יעמוד הלוקח במקומה לגבות כתובתה, ואם תמות יירשנה בעלה ויפסיד זה מעותיו, הרי זה מקחו קיים וזכה זה לגבות כתובת' אם תתאלמן או תתגרש. מכר הבן כתובת אמו בטובת הנאה ואמר ללוקח (הרי) [הריני] בטוח שאמי [תסכים במכירתי] אבל אם היא תבטל מכירתי לא אתחייב לפצותה [לך], ובאת אמו וערערה וביטלה מכירתו הפסיד הלוקח מעותיו שעל דעת כן נתן מעותיו. אם לא ערערה אמו עד שמתה ובא הבן לערער במקומה מפני שהוא יורש זכות אמו, אע"פ שהמכר בטל שהרי לא הסכימה אמו במכירתו, מכל מקום לא הפסיד הלוקח מעותיו, שאע"פ שלא קיבל זה עליו אחריות אמו, אחריות עצמו קיבל [עליו] שלא כל הימנו לבטל מכירתו ולהפסיד הלוקח מעותיו.
ראובן שמכר שדה לשמעון והתנה עמו שאם יטרפו אותה ממנו נושיו שלשמעון לא אתחייב באחריותה, וחזר שמעון ומכרה לראובן באחריות, ובאו נושין של [ר]אובן שנשתעבדה להן תחילה בין כשהיתה ביד ראובן בין שהית' ביד שמעון וטרפוה עכשיו מיד ראובן, אין שמעון חייב לפצותה לו שאם קיבל עליו אחריות בשאר בני אדם לא קיבל עליו אחריות שללוקח עצמו. באו וטרפוה ממנו נושין שלאביו שלראובן חייב שמעון לפצותה, ואע"פ שעל ראובן מוטל לפרוע חוב אביו.
<h2>דף צב.</h2>
המוכר שדה לחבירו באחריות ולא פרע לו הלוקח הדמים אלא זקפן עליו במלוה, ומת המוכר ובא בעל חוב שלמוכר וטרף השדה מן הלוקח בחובו, ונתן לו הלוקח הדמים שהיה חייב למוכר ופדה את השדה, יכולין בני המוכר לומר החוב (שהיה) [שהיתה חייב] לאבינו הרי הוא כשאר המטלטלין שירשנו מאבינו ואינן משועבדין לך שתגבה אותם בשביל אבינו, ונתחייב הלוקח להחזיר אותם המעות לבני המוכר. אם היה פקח הלוקח מגבה להם קרקע באותן המעות והרי הוא כאלו ירשו אותו הקרקע מאביהן והרי הוא משועבד לבעל חוב וללקוחות. וכבר תקנו הגאונים שהמטלטלין שירשו היתומין מאביהן [משתעבדין לבעל חוב] [והרי] הן המטלטלין כמו הקרקעות.
ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון בבת אחת, וחזר שמעון ומכר אחת מהן ללוי, ואחר כך בא בעל חוב שלראובן לטרוף, אם מצא אחת מן הקרקעות הבינונייות ביד שמעון שהוא לוקח הראשון אינו יכול לגבות מיד לוי לפי שבעל חוב דינו בבינונית והרי הניח לוי הדין שלו ביד לוקח ראשון, ואע"פ שגם לוי קנה אחת מן הבינונייות דינו אצל לוקח ראשון, ואם לא מצאו בינונית ביד לוקח ראשון אלא ביד לוקח שיני רצה מזה גובה רצה מזה גובה, שאם רצה גובה מלוקח ראשון ואינו יכול לדחותו אצל הלוקח השיני שהבינונית בידו, לפי שאומר לו אתה קנית שעבוד וגובה ממנו העדית ואינו יכול לדחותו אצל הזיבורית הואיל והיתה הבינונית בידו ומכרה כמו שביאר מז"ה, והוא שמת כבר החייב כמו שביארנו בהלכות ארבעה אבות נזיקין, ואם רצו גובה הבינונית מלוקח שיני שדין שלו בבינונית, ואינו יכול לומר לו מקום הנחתי לך ביד לוקח ראשון לגבות ממנו שהרי אף שללוקח ראשון משועבדין הן, וזה מבואר בהלכה שלמעלה.
<h2>דף צב:</h2>
ראובן שמכר שדה לשמעון ובא בעל חוב שלראובן וטרף אותו משמעון, ועכשיו בא ראובן ורוצה לטעון כנגד בעל חובו לפי שלא נמצא במקום בעת שטען הבעל חוב עם שמעון, ולא ידע שמעון לטעון כנגדו כמו שיודע לטעון ראובן, הדין עם ראובן לטעון עמו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג', ואין הבעל חוב יכול לומר כבר נצחתי הדין שלי עם שמעון ואתה אינך בעל ריבי, לפי שאומר ראובן אם תגבה משמעון הוא יחזור עלי, ואף אם מכרה לו שלא באחריות שאינו חוזר עליו מכל מקום אינו רוצה [ראובן] שיהיה לו לשמעון תרעומת עליו.
ראובן שמכר שדה לשמעון ויצאו עליה עסקים, שמערערים עליה לומר שלא היתה שלו, עד שלא החזיק בה ללכת בה לארכה ולרחבה יכול לחזור בו, ואע"פ שמכרה לו מכר גמור בכסף בשטר ובחזקה או בקניין גמור הואיל ויצאו עליה עסקים יכול לחזור בו שנראה שמכר לו דבר שאינו שלו, אבל אם לא יצאו עליה עסקין אע"פ שבא עליה בעל חוב שלמוכר אינו יכול לחזור בו כמו שביאר מז"ה בפסקיו. אם החזיק בה שהלך על המצרים לארכה ולרחבה כאדם שהולך ומבקר שדהו כבר נכנסה לרשותו ואינו יכול לחזור בו ואע"פ שיצאו עליה עסקים. ואפי' אם מכרה לו באחריות יכול המוכר לומר לו הדי(י)ן עם המערער בבית דין וכשיטרפנה ממך בדין יכתבו לך בית דין שטר טירפא עלי ואני אשלם לך.
<h2>דף צג.</h2>
וכן הדין בשלשה ששמו מעות להשתכר בהן זה מנה וזה מאתים וזה שלש מאות והשביחו מעותיהם או פיחתו, זה נוטל לפי מעותיו וזה נוטל לפי מעותיו. בד"א כשהיה הריוח עומד על הקרן כגון ששמו מעות קלין ונשאו ונתנו בהן עד שנעשו מעות יפין, או שמו מעות יפין והפסיד בהן עד שנעשו מעות קלין זה נוטל מעותיו כמות שהן וזה נוטל מעותיו כמות שהן יפין או קלין, וכן אם קנו במעותיהן שור כדי לשוחטו ולחלקו לאיברים, או שקנו פרקמטיא כדי לחלקה להם, כל אחד נוטל חלקו (כמו) כפי מעותיו, אבל אם שמו מעות להשתכר בהם בפרקמטייא או שקנו שור לשוחטו ולמוכרו להשתכ' במעותיהן והוסיפו על מעותיהן או שפיחתו הרי אילו חולקין היתרון או הפחת בשוה וכך נוטל בעל המנה כבעל השלש, וכן אם קנו שורים לחרישה ומשתכרין בהן בשכר פעולתן חולקין אותו השכר בשוה, אלא אם כן התנו שיטול כל אחד לפי מעותיו. לקח זה בשלו וזה בשלו, כגון שלקח זה שור אחד במנה וזה לקח שור במאתים זוז ועשו אותם צמד בקר לחרוש בהם ולהשתכר בהם כל אחד נוטל מן השכר לפי מעותיו אע"פ שלא התנו.
<h2>דף צג:</h2>
מי שהיה נשוי שתי נשים ומת(ה), הראשונה ששטר כתובתה קודם היא קודמת לגבות, ואם אין בנכסים יותר משיעור כתובה אחת, היא גובה הכל והשנייה מפסדת. וכן יורשי הראשונה קודמין ליורשי השנייה אם לא הספיקו הנשים לגבות עד שמתו. קדמה השנייה וגבת מוציאין מידה לפי שבעל חוב מאוחר שקדם וגבה מה שגבה לא גבה, ואין דין קדימה במטלטלין אלא כל הקודם בהם זכה ואפי' המאוחר בשטרו. ונראה בעיניי שאף בקרקעות אם היה שעבודן שוה כגון שנכתבו שתי הכתובות או שני שטרי החוב ביום אחד, או שקנה החייב הקרקע אחר שתי הכתובות אע"פ שקודמות זו לזו, וכן הלווה קנה [הקרקע] אחר שני שטרי בעלי חוב ששיעבודן שוה בו וקדמה אחת מן הנשים או אחד מבעלי חוב וגבו אותו הקרקע בשטרן אין מוציאין מידן כמבואר בקונט' הראייו' בראיי' ה'. ואין דין קדימה במזונות, שאם באו לגבות מזונותיהן מנכסי הבעל כל הקודמת לגבות זכת ואפילו האחרונה כמו שמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"א]. כשבאת הראשונה לגבות קודם השנייה כעניין שביארנו, לא תפרע אלא בשבועה, לפי שהיא נפרעת מן הנכסים המשועבדים לחברתה. וכן אם היו ג' או ד' נשים, הראשונ' קודמת לשנייה והשנייה לשלישית והשלישית לרביעית, כולן אין נפרעות אלא בשבועה, לפי שכל אחת גובה מן הנכסים המשועבדים לחבירתה וחבירתה אין לה מאין לגבות ומפסדת בגביית חבירתה הקודמת לה, אבל האחרונה נפרעת שלא בשבועה אם נתגרשה ובאת לגבות מן הבעל. אבל אם באת לגבות מן היתומים אף היא לא תפרע אלא בשבועה בין שהיו היתומים גדולים בין שהיו היתומים קטנים, ועניין זה מבואר בהלכה שלפנינו [צ"ד ע"א].
<h2>דף צד.</h2>
שני אחין או שני שותפין שהיה להם דין עם אחד, והלך אחד מהן וטען עם בעל דינו שלא מדעת חבירו [ו]נתחייב בדינו, אם לא היה חבירו בעיר יכול לומר אני לא נתרציתי במה שטען חבירי אלא אני רוצה לטעון לעצמי, ואם היה בעיר היה לו לבא בדין ושוב אינו יכול עכשיו לחזור ולטעון, שמה שעשה חבירו בשליחותו עשה, ואם לא היה להן עליו אלא טענת שבועה הואיל ונשבע לאחד מהן אינו צריך לישבע לחבירו ששבועה לאחד שבועה למאה, ואפי' אם לא היה אחד מהן בעיר אינו יכול לערער עליו על השבועה עוד.
<h2>דף צד:</h2>
אע"פ שעדים מעידים שטרו שלראובן נכתב בתחלת היום ושטרו שלשמעון נכתב בסוף היום, ולא היתה הקדמת שעות בשטר וגם לא היה קניין בשטר, אם אומדין בית דין דעתו שלנותן כי לשמעון מסר שטרו תחלה הוא קודם לזכות שהקודם במסירה הרי הוא כקודם בזמן, אם לא היה הדיין מומחה וממונה על פי ראש הגלות אינו רשאי לדון על פי האומד והרי אילו חולקין בשוה. וכן אם באו לגבות מטלטלין על פי בית דין אין דנין אותם על פי האומד אלא הרי אילו חולקין בשוה, שאין דין קדימה במטלטלין וכן ביאר רבינו חננאל. וכן אם היה קרקע (שהקנוהו) [שקנאו] הלווה אחר שני שטרי בעלי חובין או (שהקנהו) [שקנאו] הבעל אחר שטרי כתובות נשותיו הרי זה נשתעבד לכולן כאחד ואין בו דין קדימה ואין דנין אותו על פי האומד אלא חולקין אותו בשוה. כיצד היו כתובותיהן שוות חולקות (חולקות) להם אותו הקרקע או המטלטלין בשוה, היתה כתובה שלזו מנה ושלזו מאתים ושלזו שלש מאות בזה יש מחלוקת בין המפרשים, שהמורה ושאר המפרשים אומרים שגם אילו חולקות בשוה שהכל משועבד לבעלת המנה עד שתגבה המנה שלה כמו שהוא משעבד לכולן ויד כולן שוה בו, וכך נוטלת בעלת המנה כמו בעלת הג' מאות עד שתשלים המנה שלה. ורבינו חננאל ז"ל אומ' שמדת הדין לוקה בזה אלא כל אחת נוטלת לפי מעותיה וחולקין הכל בשוה לששה חלקים, בעל' המנה נוטלת חלק אחד ובעלת המאתים ב' חלקים ובעלת שלש מאות שלשה חלקים, ומז"ה קילס דברי רבינו חננאל כמו שביאר בפסקיו ובתוספותיו.
במקום שדרכן לכתוב שעות הקדמת השעות כהקדמת ימים, כיצד שני שטרי כתובות או שני שטרי חוב שכתובין ביום אחד, אלא שזה כת[ו]ב בשעה ראשונה וזה כתוב בשעה שנייה הקודם לחבירו אפי' שעה אחת הוא קודם לגבות. היו שניהם כתובים ביום אחד, או בשעה אחת במקום שכותבין שעות, בין שהיו שטרי כתובה בין שהיו שטרי מכר ומתנה בין שהיו שטרי הודאות והלוואות כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י', בין שיש בהן קניין ובין שאין בהם קניין, הרי אילו דנין אותם על פי אומד בית דין, שבית דין אומדין דעתו שלנותן למי היה חפץ להקנות תחלה, וראוי לומר לזה מסר שטרו תחלה אם הוא שטר שיש בו קניין והוא קודם לזכות, והרי הוא כאלו שטרו קודם.
שנים שהיו להם שני שטרי מכר על שדה אחת האחד כתוב בה' בניסן והאחד כתוב בניסן סתם, זה שכתוב בניסן סתם אומרין ביום אחרון שלניסן נכתב שיד בעל השטר על התחתונה, וזה שכתוב בה' בניסן קודמו ומעמידין השדה [בידו]. בא זה ששטרו כתוב בניסן סתם לבית דין שיכתבו לו טירפא על הלקוחות שקנו מן המוכר, ומניסן ואילך אין כותבין לו שאומרין לו הלקוחות שטרך באחד בניסן נכתב ושלא כדין נטרף השדה ממך ונמצא הוא קרח מכאן ומכאן, כיצד תקנתו, יכתוב לו חבירו ששטרו [בה'] בניסן הרשא' על זכותו, והולך זה על הלקוחות על כל פנים, שאם שטרו הוא אחר ה' בניסן הרי בא עליהם מכח שטרו, ואם שטרו קודם ה' בניסן הרי בא עליהם מכח חבירו. ונראה בעיניי שאין זה יכול לכוף את חבירו שיכתוב לו הרשאה אם לא ירצה, אלא אם כן קנה חבירו עוד שדה אחר מן המוכר הזה מניסן ואילך, שהוא בא עליו על כל פנים ואומר לו אם שטרי שכתוב בניסן סתם הוא אחר שטרך שכתוב בה' בניסן הרי דיני עליך על השדה שקנית מניסן ואילך, ואם שטרי קודם שטרך אין לך להוציא זה השדה שקניתי מידי.
<h2>דף צה.</h2>
מי שהיה נשוי שתי נשים ומכר את שדהו, וכתבה הראשונה ללוקח דין ודברי' אין לי עמך, וקנו מידה שאין הלשון הזה מועיל בלא קניין, וגם קנו ממנה קודם מכירת הבעל שלא תאמר נחת רוח עשיתי לבעלי, הרי השנייה מוציאה מיד הלקוחות, שאף היא קודמת לו בשטרה, והראשונה מוציאה מיד השנייה ששעבודה קודם, והלוקח מוציא מיד הראשונה שהרי פטרתו היא כבר על שדה זו, ועוד השנייה מוציאה מיד הלוקח וחוזרות חלילה עד שיעשו פשרה ביניהם.
וכן אשה שכתובתה מאתים זוז וקנו נכסים מבעלה שני לקוחות זה במנה וזה במנה, וכתבה לשיני דין ודברים אין לי עמך, הרי היא מוציאה מיד לוקח ראשון ולוקח ראשון מיד לוקח שיני, והאשה מיד לוקח ראשון שהרי כתובתה כנגד שניהן, ולוקח שיני מוציא מיד האשה השדה שפטרתו עליו, ועוד חוזר לוקח ראשון ומוציא מיד לוקח שיני, וחוזרין חלילה עד שיעשו פשרה ביניהן. וכן בעל חוב ושני לקוחות.
היתה כתובת האשה במאתים זוז, ומכר הבעל נכסיו ללקוחו' לזה במאתים [ו]לזה במאתים, ולא פטרה את הלוקח הראשון ופטרה את השיני הרי זו איבדה כתובתה, שהרי מן הלוקח הראשון אינה יכולה לגבות שאומר לה מקום הנחתי לך לגבות ממנו כנגד כתובתיך, ומן השיני אינה יכולה לגבות שכבר פטרתו, ואפי' פטרתו אחר מכירת הבעל אינה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי הואיל ולא פטרה את הראשון הרי לא חששה לעשות נחת רוח לבעלה והשיני בכל לב פטרתו.
מכר הבעל [או] הלוה מקצת נכסיו או שנתן במתנה לאחר, אין האשה ובעל חוב יכולין לגבות מאותן הנכסים כל זמן שהן מוצאין נכסים כשיעור חובן ביד הבעל או ביד הלווה, לפי שאין נפרעים מנכסים משועבדים כל מקום שיש בני חורין ואפי' היו אותן בני חורין זיבורית. ונראה בעיניי שהנותן נכסים במתנה לבנו (הרי) [אין] זה כנותן לאחר אלא כמוריש ליורשיו הוא ולא יקראו אילו נכסים משועבדים כמבואר בקונ' הראייות למעלה בפרק נערה שנתפתתה. וכן ביארנו בפ' הניזקין.
<h2>דף צה:</h2>
נשתדפו הנכסים בני חורין שביד הלווה ואבדו ונתקלקלו, האשה או הבעל חוב חוזרין וגובין מן הנכסים משועבדין שהרי הן גרמו לעצמן שלא יגבו מן הנכסים בני חורין. ונראה בעיניי שאם לא פטרום האשה ובעל חוב אלא מכרום הבעל והלווה לגוי ראוי להם לילך לטעון עם הגוי, ואם אינם יכולין להוציא ממנו בדיני גוים הרי הן כמי שנשדפו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
הנותן מתנה לאשה ואמ' לה נכסיי לך ואחריך לפלוני ועמדה ונשאת הבעל הרי הוא כלוקח ואין לאחרון במקום בעל כלום, היתה האשה נשואה ואמר לה הנותן נכסיי לך ואחריך לפלו' ומתה אין הבעל זוכה בנכסים, הואיל והיתה נשואה בשעה שהקנה לה הנותן על דעת כן נתן שלא יקנה הבעל אלא אותו הבא אחריה, לפיכך אם מכרה האשה אותם הנכסים ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות ואחריך מוציא מיד הבעל והלוקח מיד אחריך ומעמידין אותם ביד הלוקח, ואין אומרין שיחזור הבעל ויוציא מיד הלוקח ויחזרו חלילה לפי שהלוקח נתן מעותיו ואילו לא נתנו כלום.
הנותן מתנה לחבירו ואמ' [לו] נכסיי לך ואחריך לפלוני שלא יירשום יורשיך אלא יהיו לפלו' אחרי מותך, וירד הראשון ומכר ואכל אין לשיני אלא מה ששייר ראשון, והמשיא עצה לראשון למכור הנכסים כדי שלא יזכה בהם האחרון הרי זה רשע ערום.
אלמנה ניזונת מנכסי בעלה כל ימי משך אלמנותה, שכך כותב לה ואת תהא יתבא בביתי ומיתזינא מנכסיי כל יומי מגר אלמנותיך, ואם לא כתב לה חייב מפני שהוא תנאי בית דין. ואין היורשין יכולין לתת לה כתובתה ולבטל מזונותיה, לפי שהרשות בידה לתבוע מזונותיה כל זמן שאינה רוצה לתבוע כתובתה. וכל זמן שהיא ניזונה מהן מעשה ידיה שלהן. וכן כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשין, חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פניו ידיו ורגליו. ומציאת האלמנה לעצמה כמו שמבואר בפרק אלמנה ניזונת בתחלתו.
מתה אין יורשי הבעל חייבין בקבורתה אלא יורשיה היורשין כתובתה הן חייבין לקוברה.
<h2>דף צו.</h2>
כשם שאינה גובה כתובתה אלא מן הקרקעו' כך אינה גובה מזונותיה אלא מן הקרקעות, ואם תפשה בחיי בעלה מטלטלין בין למזונותיה בין לכתובתה מה שתפשה תפשה, ואפי' אם תפשה דייסקא מלאה מעות כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק אלמנה ניזונת. וכבר ביארנו שתיקנו הגאונים לגבות מן המטלטלין, ואעפ"כ אינה יכולה להוציא המטלטלין מיד היורשין אלא הן מחזיקין בהן ומעלין לה מזונות.
אלמנה ששהת [שתי] שנים ולא תבעה מזונותיה של אותם השנים לפי שכבר מחלה אותם אבל תובעת מזונותיה מכאן ולהבא, בד"א כשהיתה ענייה או פרוצה שאינה בושה לתבוע, אבל אם היתה עשירה וגם צנועה בושה היא לתבוע מזונות תמיד ולא איבדה מזונותיה מאותם הימים שעברו אלא אם כן שהת שלש שנים, כב"ה בפרק אלמנה ניזונת בראיי' ה'.
היו היתומים אומרין נתננו לה מזונות עד היום, והיא אומרת לא נטלתי מזמן פלוני, כל זמן שלא נשאת על היתומים להביא ראייה, ואם לא יביאו ראייה היא נאמנת אף על הימים שעברו כמו שביאר מז"ה בפרק אלמנה ניזונת, נשאת האלמנה שוב אינה נאמנת.
<h2>דף צו:</h2>
מכרה האלמנה מנכסי היתומים סתם ולא פירשה אם לצורך מזונותיה אם לצורך כתובתה, הרי זו ידה על העליונה, שאם רוצה יכולה לומר לצורך כתובתי מכרתי ועדיין לא [גביתי] מזונותיי עד היום שהאשה נאמנת על מזונותיה כמו שביארנו, ואם רוצה לומר לצורך מזונותיי מכרתי כדי שתגבה כתובתה מן הלקוחות, שהכתובה נגבית מנכסים משועבדים, אבל המזונות אינם נגבים מנכסים משועבדים, וכל זה מבואר בפרק אלמנה ניזונת.
<h2>דף צז.</h2>
אם לא היו נותנים לה מזונות היורשים הרי זו מוכרת מן הקרקע שלבעלה לצורך מזונותיה, מוכרת בפעם אחת לצורך מזונות שלששה חדשים ולא ינתנו כל המעות בידה שמא תנשא ואין לה מזונות, אלא יהיו המעות ביד הלוקח והוא נותן לה בכל ל' יום פרנסת ל' יום. כל מה שהיא רוצה למכור מנכסי בעלה לצורך מזונותיה מוכרת (ואעפ"כ) [ואפילו] יותר מכתובתה, ואם היו הנכסים מרובין מוכרת מהם לצורך מזונותיה עד שתשייר כדי כתובתה וגובה אותה השאר בכתובתה, כמבואר בקונטרס הראייות בפ' אלמנה ניזונת בראיי' ג', [ובלבד שלא תמכור בפעם אחת אלא לצורך ששה חדשי' בענין שביארנו].
ואלמנה שמכרה לצורך מזונותיה אינה [יכולה] לחזור ולטרוף אותו [הקרקע] לצורך שעבוד כתובתה הואיל והיא עצמה מכרתו.
אלמנה שמכרה בנכסי היתומים ולא הוצרכה לאותן המעות מפני שנזדמנו מעות ליתומים. וכן המוכר שדהו מפני שהיה צריך למעות ונזדמנו לו מעות, או שהיה מוכר מפני הבצורת ונזדמנו לו חטים מכרו בטל. בד"א כשגילה דעתו בשעת המכר ואומר לצורך זה הוא מוכר שהרי הוא כמוכר על תנאי הואיל וגילה דעתו, אבל אם לא גילה דעתו אע"פ שמכירין שכניו שעל דעת כן הוא מוכר הואיל ולא הוציא הדברים בפיו דברים שבלב אינם דברים כמו שביאר מז"ה בפסקיו למעלה בהלכה ראשונה. ומעשה באחד שמכר נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל ובשעה שמכר לא אמר כלום, ואמרו חכמים דברים שבלב אינם דברים, ואע"פ שנאנס ולא עלה מכרו קיים. ולא אמרו דברים שבלב אינם דברים אלא במכר הואיל ומכר לו לזה במעותיו אין לנו לילך אחר דברים שבלב, אבל במתנה אנו הולכים אחר דברים שבלב, שאם אנו מכירים דעתו שאינו גומר ומקנה בכל לבו אין מתנתו מתנה, שהרי שכיב מרע אע"פ שנתן נכסיו במתנה סתם הואיל ואנו מכירין שאינו נותן אלא על דעת שימות אם עמד מחולייו חוזר ממתנתו, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בקידושין בפרק האיש מקדש [נ' ע"א]. ושוב מעשה באחר שמכר נכסיו על דעת לעלות לארץ ישראל ואמר בשעת המכר שבשביל כך הוא מוכר, ועלה לארץ ישראל ולא יכול לדור שם, ואמרו חכמים כיון שמכר על דעת לעלות ועלה הרי זה מכרו מכר כמבואר בקונטרס הראייות בפרק האיש מקדש בראיי' י"ד. היה יכול לעלות בשעה שמכר ולא רצה לעלות עד שנשתבשו הדרכים הרי זה מכרו קיים, שכבר היה יכול לעלות ולא רצה כמבואר בקונטרס הראייות בקידושין בפרק האיש מקדש בראיי' ט"ו.
אלמנה שבאת לגבות מזונות או כתובתה מנכסי בעלה הרשות בידה למכור בנכסיו אפי' שלא בבית דין, ואע"פ שאינה צריכה בית דין מומחין צריכה ב"ד שלהדיוטו' שיהיו בקיאין בשומת הנכסים כמו שמבואר בפרק ואילו מציאות [ב"מ ל"ב ע"א] ואינה מוכרת [אלא] על ידי שבועה. וכשם שהאלמנה מוכרת שלא בבית דין מומחין, כך יורשים שבאו לגבותה אחר מיתתה מוכרין בנכסים שלא בבית דין מומחין. ואם היתה [גרושה] בין היא בין יורשיה אין מוכרין אלא בבית דין מומחי'.
<h2>דף צז:</h2>
האשה שיש בה ספק גירושין בעלה חייב במזונותיה שהרי אינה יכולה להנשא לאחר עד שיגרשנה גירושין ברורין, נתאלמנה אין לה מזונות [מן היורשין שמא] גרושה היא וגרושה אין לה מזונות, כמבואר בקונטרס הראייות בפרק אלמנה ניזונת בראיי' ד', וכבר ביארתי בקונטרס הראייות בפרק שנים אוחזין שהגרושה אע"פ שלא גבת כתובתה אין לה מזונות.
<h2>דף צח.</h2>
אין האלמנה מוכרת [בב"ד] שלהדיוטות אלא לאחרים, אבל אם מכרה [לעצמה] לא עשתה כלום ואפי' אם הכריזה עליהם, ואם הוקירו ברשות היורשין הוקירו, וכן חייבת להחזיר ליתומ' הפירות שאכלה שהרי מכרה בזול. וכן כל הנמסר לו דבר שליתומי' למוכרו הרי זה מוכרו לאחרים, ואם לקחו לעצמו מקחו בטל אפי' לקחו ביותר מכדי דמיו. היו בית דין מומחין ששמו נכסי היתומים לאלמנה הרי הנכסים שלה ואוכלת פירותיהן, והוא שכתבו בשטר השומא שעשו לה בית דין הכרנו הנכסי' הללו שהיו נכסי המת, שאם לא כתבו כן חוששין שמא טעו בית דין לשום לה שאר נכסי היורשין ושומתן בטילה כמו שמבואר לפנים בפרק הנושא [ק"ד ע"ב], וכן ביארנו זה בפרק המפקיד. וכן נראה בעיניי שאם לא שמו בית דין הנכסי' לאלמנה אלא התפישום [לה] בלי שומא כדרך הפירעון שאנו עושין עדין הנכסים בחזקת היורשין ואם הוקירו ברשות היתומים הוקירו ואם רוצים יכולין היורשין לפרוע לה כתובתה וליטול הנכסים ומחזרת להם גם הפירות שאכלה מהן, ואם מכרה האלמנה אותן הנכסים עד שלא פרעו לה כתובתה בפני ג' הדיוטות מכרה קיים, והוא שלא יהיה טעו' במכירתה כמו שיתבאר (כמבואר) בקונטרס הראייות בפ' הנושא בראיי' ה'.
אלמנה שהיתה כתובתה מאתים ומכרה שווה מנה במאתים, או שוה מאתים במנה נתקבלה כתובתה, שאם הפסידה הפסידה לעצמה ואם הרויחה הרויחה ליתומים. היתה כתובתה מנה ומכרה שוה מנה ודינר במנה אפי' היא אומרת אני אחזיר את הדינר ליורשין הואיל וזילזלה בנכסי היורשין ומכרה יותר מן הראוי מכרה בטל. היתה כתובתה ארבע מאות זוז ומכרה לזה במנה ולזה במנה ולאחרון [יפה מנה] ודינר במנה שלאחרון בטל ושלכולן מכרן קיים.
<h2>דף צח:</h2>
השולח את חבירו לקנות לו רימונים וכיוצא בהם מן השוק והוסיף המוכר לשליח אחת יתירה על מה שפסק לו הרי תוספת זה הכל לבעל המעות, בד"א בדבר שאין לו קצבה, אבל בדבר שיש לו קצבה שנמכרים לכל כך וכך בדינר, וזה הוסיף על קצבתו הרי תוספת זה חצייה לבעל המעות וחצייה לשליח.
<h2>דף צט.</h2>
האומר לשלוחו מכור לי כדי זריעת חצי כור מקרקעות והלך ומכר כדי זריעת כור הרי זה כמוסיף על דבריו, וכשיעור שאמר השולח מכרו קיים ואין אחד מהם יכול לחזור בו, אבל כמה שהוסיף השליח מכרו בטל. וכן אלמנה שמכרה מנכסי היתומים יותר מכדי כתובתה ומכרה הנכסים בשווייהן, כמה שמכרה כנגד כתובתה מכרה קיים, אבל על היתרון מכרה בטל. אמר לו השולח מכור לי כדי זריעת כור והלך זה ומכר כדי זריעת חצי כור מכרו קיים, שאם יצטרך המוכר למכור יותר יכול למכור השאר עוד לאדם אחר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
וכן הנותן דינר זהב לשלוחו ואמר לו קנה לי בו חלוק והלך השליח וקנה בחציו [חלוק] ובחציו טלת הרי זה עשה שליחותו בחלוק ואין זה כמשנה דעת הבעל הבית, אבל בטלת הרי הוא כמשנה דעת בעל הבית.
<h2>דף צט:</h2>
אפי' אמר לו מכור לי זריעת בית כור לאדם אחד סתם, והלך זה ומכר לשנים או אפילו למאה מכרו קיים, ואם פירש לו מכור לי לאדם אחד ולא לשנים והלך זה ומכר לשנים מכרו בטל, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה'.
הדיינים ששמו נכסי היורשין לאלמנה או נכסי המלוה ללווה אם פיחתו שתות או הותירו שתות מכרן בטל, בד"א [בדברים] שאין מכריזין עליהן, אבל דברים שמכריזין עליהם והכריזו עליהם אפילו מכרו שוה מנה במאתים או שוה מאתים במנה מכרן קיים. ואם טעו ביותר מכן מכרן בטל.
<h2>דף ק.</h2>
האחים שחלקו הרי הם כלקוחות ואם (טען) [טעו] פחות משתות נקנה המקח יותר משתות בטל המקח שתות קנה ומחזיר אונאה, בד"א במטלטלין אבל בקרקעות אין אונאה לקרקעות אפילו ביותר משתות כמו שביאר מז"ה ורבינו יצחק בפ' הזהב. ואם טעו במדה או במשקל או במניין אפי' בפחות משתות חוזר הטעות כמו שמבואר בפרק האיש מקדש [קידושין מ"ב ע"ב], ואם אמרו נחלוק בשומת בית דין אפילו טעו שתות בטל המקח ואפי' בקרקעות, ואם מינו שלוחים ביניהם לחלק להם אפי' בפחות משתות בטל המקח שיכול לומר לא מיניתיך שליח אלא לתקן ולא לעוות. ועניין זה כולו בפרק האיש מקדש בהלכה ראשונה.
שומא הצריכה בית דין אין בית דין יכולין למנות שליח במקומו שדבר המוטל על בית דין אי אפשר להיעשות על ידי אחר, וכן ביאר מז"ה בתוספות.
הנותן רשות לשלוחו למכור לו שדהו הרי דין השליח כדין האלמנה, שאפי' אם מכר שווה מנה ודינר במנה מכרו בטל, בד"א (כשנתמנה) [כשנתאנה] השליח לפי שאומר לו השולח לא שלחתיך לעוות בשלי, אבל אם נתאנה הלוקח הרי הוא כלוקח מן הבעלים ומכרו קיים כמו שביאר מז"ה בפסקיו. וכן אני אומר בלוקח מן הדיינים שאם נתאנה הלוקח הרי הוא כלוקח מן הבעלים, ולא נאמר שאם הותירו שתות מכרן בטל אלא כששמו נכסי היורשין לאלמנה או נכסי [הלווה] למלוה שלא ברצונו הוא לוקח, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ו'.
אין בית דין נזקקין לנכסי היתומים עד שיגדילו אלא אם כן היה עליהם חוב שלגוים שהרבית אוכלת בהם, אם לא היה להם לפרוע כתובת אשה בין שהיא אלמנה בין שהיא [גרושה] כדי שיהיו לה מעות ויהיה לה חן להנשא. לפיכך אם נשאת תחלה ואחר כך באת לגבות כתובתה מנכסי יתומים אין נזקקין להם עד שיגדילו שהרי כבר נשאת ואינה צריכה חן, וכך כתב רבינו משה בפרק י"ב בהלכות מלוה ולווה [ה"ג]. ונראה בעיניי שאם נשאת על דעת אותם המעות שיש לה לגבות מן היתומים בית דין נזקקין לה לגבות כתובת' מהם, שאם לא כן בעלה מגרשה מפני שהטעתו והיא צריכה חן. ויש מן הגאונים שאמרו שאין בית דין נזקקין לנכסי יתומים לצורך כתובת אשה אלא כשישארו מן הנכסים ליתומים, אבל אם לא ישארו להם אין נזקקין, שלא אמרו להזקק לכתובת אשה משום חן אשה אלא מפני זכות היתומים [לפי שהאלמנה ניזונת מנכסיהם] ואם לא יישארו להם נכסים אין כאן זכות היתומים, ואין שטת התלמוד כדבריהם כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'. הודה מורישן שליתומים שלא פרע זה החוב שעליו, או שידוע שלא פרע כגון שחייבוהו ב"ד לשלם ולא רצה לשלם ונדוהו ומת בנידוייו בזה נזקקין בית דין לנכסי היתומים קטנים אע"פ שאין הרבית אוכלת בהם, כמו שביאר מז"ה בפסקיו בפרק גט פשוט. וכן אם צוה מורישן שליתומים ואמר תנו שדה לפלוני או מנה לפלוני, בין שאמר שדה סתם או מנה סתם בין שאמר שדה זו או מנה זה נזקקין בית דין להגבות השדה או המנה לאותו פלוני אפי' בעוד היתומים קטנים. וכן אם נמצאת השדה שליתומים שאינה שלהם כגון שהעידו העדים שגזלה אביהן (לפלוני) [מפלוני] נזקקין בית דין להגבות השדה לבעליה. ובכל אלה שאמרנו שנזקקין בית דין לנכסי יתומים מעמידין להן בית דין אפיטרופוס שיטענו בשבילם לפי שקטנים הן, חוץ מנמצאת שדה שאינה שלהם שאין מעמידין להם אפיטרופוס לטעון בשבילם, הואיל ועדים מעידין אין מחזיקין אותם כשקרנין, ועניין זה מבואר בפרק שום היתומים [ערכין כ"ב ע"ב]. יתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהם בית דין מעמידין אפיטרופוס, וכל אחד טוען בשביל היתום שנתמנה עליו, ובורר לו חלק יפה, ואם הגדילו אינם יכולין למחות ולומר איני רוצה ברוח זה אלא ברוח זה, שהרי נעשית חלוקתם על פי ב"ד, ואם היה טעות בחלוקתם יכולין למחות.
אלמנה שמכרה בנכסי היתומים, וכן בית דין שמכר בנכסי היתומים לצורך אחד מן הדברים שראויין למכור בשבילו, ונטרף אותו הקרקע מן הלקוחות אחריות הלקוחות על היתומים כאילו מכרו לו היתומים עצמן כשהם גדולים. ומז"ה אומר שאין אחריות הלקוחות על היתומים אלא כשנטרף הקרקע מהן על ידי בעל חוב שליתומים, אבל אם נמצא הקרקע גזול ובא הנגזל וטרפו אין צריכין הלקוחו' לילך על היתומים אלא נוטלין מעותיהן מן האלמנה לפי שהיה מקחן מקח טעות. ולדברי המורה אע"פ שנמצא הקרקע גזול אין דרך הלקוחות על האלמנה אלא על היתומים, ואם לא ימצאו נכסים ליתומ' הפסידו, ודברי המורה עיקר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'.
<h2>דף ק:</h2>
(בד"א) [ב"ד] שבאו למכור נכסים לפרוע לאשה כתובה או לבעל חוב חובו אין מוכרין אלא בהכרזה, ואם מכרו שלא בהכרזה מכרן בטל, אבל אלמנה או יורשין שבאו למכור בנכסי היתומים שלא בבית דין מומחין אחר שנשבעה האלמנ' הרי אילו מוכרין שלא בהכרזה, כיצד היא הכרזה, מכריזין בבוקר ובערב בשעת הוצאת פועלים ובשעת הכנסת פועלים, ואומ' שדה פלנית בסימניה ומצריה כך היא יפה וכך היא ש[ו]מה כל הרוצה ליקח יבא ויקח על מנת ליתן לאשה בכתובתה ולבעל חוב בחובו, ואם בא להכריז בכל יום מכריז עד ס' יום בשיני ובחמישי שלהם, ולאחר ששלמו ימי ההכרזה עמדו הנכסים בחזקת האשה הגובה כתובתה מהם והיא אוכלת פירותיהם, ואע"פ שלא כתבו שטר השומא עדין, ואפילו לאחר ששמו בית דין הנכסים לאשה או לבעל חוב יכולין הבעלים לפדותן לעולם משום שנ' [דברים ו'] ועשית הטוב והישר, אבל אין מוציאין מהן הפירות שאכלו כבר שהנכסים שלהם הם עד שייפדו, ואם מכרו האשה או הבעל חוב או שנתנו במתנה אותם הנכסים לאחרים או שהורישום ליורשיהם או שנשאת האשה והכניסתן לבעלה שוב אינן יכולין לפדות אותם הנכסים, כמבואר בקונטרס הראייות בבבא מציעא בפרק המפקיד.
ואילו דברים שאין מכריזין עליהם, העבדים והשטרות והמטלטלין, עבדים שמא ישמעו ויברחו, מטלטלין ושטרות שמא יגנבו, אלא שמין בבית דין כמה ראויין לימכר שטרות כאילו וכן העבדים וכן המטלטלין.
וכן אם באו למכור כדי לפרוע המס שליתומים או לצורך מזונותיהן או למזון האשה (ולבנות) [והבנות] או לצורך קבורת אחד מן היתומים או קבורת אביהן בכל אלה מוכרים בלא הכרזה, ואפילו אם היו קרקעות שליתומים שאין פנאי בכל אלה להכריז. ונראה בעיניי שאע"פ שתפשה האשה מטלטלין לצורך כתובתה מוציאין מידה לצורך קבורת המת, ואע"פ שהתנה (עם) [עמה] בעלה שתגבה מן המטלטלין לא הועיל תנאו אצל היורשין, אינה גובה מן המטלטלין אלא בתקנת הגאונים ולא היתה דעת תקנת הגאונים לעשות תקנה לאשה ולהיות המת מושלך לפני הכלבים כמבואר בקונטרס הראייות בראי' י'. תפשה האשה המטלטלין בחיי בעלה אין מוציאין מידה. וכן אם היו המטלטלין נכסי נדוניית' אין להם רשות לקבור בהם המת בלא דעת האשה, ואם היו בגדים ראויים לתכריכי המת ופירשו אותם היורשין על המת עד שלא תפשה אותם האשה כבר קנה אותם המת ואע"פ שהם נכסי נדונייתה, כמו שמבואר בפרק אלמנה לכהן גדול [יבמות ס"ו ע"ב].
יש מקומות שנהגו שלא להכריז כל עיקר [לפי] שגנאי הוא להם ללקוחות לקנות נכסים שמכריזין עליהן.
מטלטלין שליתומים שהם אובדים ונרקבים שמין אותן ומוכרין אותן לאלתר, ואם היו השוקים קרובים מוליכין אותם לשוקים, וכן שומרין יין היתומים או השכר שלהם עד הרגל כשהוא נמכר מהרה אע"פ שמתקלקל מעט. ואם היה האפיטרופוס מוליך את יינו למקום רחוק רשאי להוליך שליתומים במקום שמוליך את שלו. וכבר ביארנו עניין היתומים והאפיטרופין שלהם בפרק הניזקין.
יתומה קטנה שמיאנה בבעל' ונמצ' עוקרת קידושיה למפרע, וכן האשה שנמצאת איילונית ונמצאו קידושיה קידושי טעות, וכן השנייה שאיסורה מדברי סופרים [בין הכיר בה] בין שלא הכיר בה כל אילו אין להם עיקר כתובה אבל תוספת יש להם, וכן אינו משלם להם הבעל פירות נכסי מלוג שאכל מנכסיהן בעודן תחתיו. וכן אם הלך הבעל למדינת הים ולוו מזונות ואכלו בעודן תחתיו עכשיו כשיוצאות ממנו אינו נותן להם אותם המזונות, וכן אם מת אין להם מזונות מן היורשין, וגם הן אינן מחזירות לו המזונות שהיה זן אותם כשהיו יושבות תחתיו. וגם אינו מתחייב באחריות נכסי נדונייתן בין אם כלו מאליהן בין אם נשתמש בהם וכילה אותם הוא אינו משלם כלום, וכן אם היו בגדים או כלים שלנכסי מלוג אע"פ שנשתמש בהם ובילה אותם הוא אינו משלם כלום כמו שאינו משלם פירות נכסי מלוג שאכל, אבל הבגדים והכלים שהם בעין בין שלנכסי צאן ברזל בין שלנכסי מלוג משלם הכל בין לממאנת ואיילונית ובין לשנייה שכולן שוות בדין זה. ומז"ה אומר שהשנייה גובה מבעלה נכסי צאן ברזל אע"פ שאינן בעין ואינה גובה נכסי מלוג אע"פ שהן בעין. ואין שטת התלמוד כדבריו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"א.
<h2>דף קא:</h2>
האיילונית שהכיר בה מתחילה הרי היא ככל הנשים שקידושיה קידושי' גמורין ויש לה כתובה וכל דיניה כשאר כל הנשים. וכן ביבמות בפרק חרש [קי"ג ע"א].
אם לא הכירו בהן בעליהן מתחלה הרי דינן כדין האיילונית שלא הכיר בה ואין להן כתובה אבל יש להן תוספת. ולמה החמירו בשנייה יותר מאלה שאין לה [כתובה] אע"פ שהכיר בה, לפי שהשנייה אסורה מדברי סופרים ואילו איסורן מן התורה וחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משלתורה כמבואר בקונטרס הראייות בפרק יש מותרות. אע"פ שהאשה שנמצאת בעלת מום אין לה תוספת כמו שביארנו למעלה, האיילונית יש לה תוספת שיש בה חיבת ביאה יותר מבעלת מום.
הנושא את האשה ופסקה עמו שיזון את בתה שיש לה מאיש אחר חמש שנים, הרי זה חייב לזונה חמש שנים, ואע"פ שלא קנו מידו נתחייב בדיבור בלבד הואיל ועל מנת כן נשאה.
האשה שפסקה עם בעלה לזון את בתה ונתגרשה ונשאת לאחר ופסקה גם עם השיני שיזון את בתה, לא יאמר הראשון לכשתבוא אצלי אזון אותה אלא מוליך לה מזונותיה למקום שהיא אמה, שהבת לעולם אצל האם ואפי' היא גדולה. וכן לא יאמרו שניהם הרי אנו זנין אותה כאחד אלא אחד זנה ואחד נותן לה דמי מזונות.
נשאת הבת הזאת בעלה חייב במזונותיה ואילו שקיבלו לזונה נותנין לה דמי מזונות עד הזמן שפסקו עמה. מתו אילו שפסקו עמה היא ניזונת מנכסיהם משועבדים מפני שהיא כבעלת חוב, והוא שקיבלו עליהם בשטר, ובנותיהן הניזונות בתנאי בית דין ניזונות מנכסים בני חורין אע"פ שכתבו להם שטר, השטר שלהן תנאי בית דין הוא ותנאי בית דין כך תקנו שלא תגבה אלא מבני חורין, אבל אם קנו מידו על מזון בנותיו אינם ניזונות מנכסים משועבדים שיש לומר הניח בידן מעות להתפרנס מהם שלא יצטרכו לטרוף מן המשועבדין. הפיקחין מתנין לבנות נשותיהן על מנת שאזון את בתך ה' שנים כל זמן שאת עמי, שאם תצא ממנו לא יתחייב לתת לה מזונות במקום אחר.
<h2>דף קב.</h2>
שנים שבאו להתחתן יחד ואמרו זה לזה כמ' אתה נותן לבנך כך וכך כמה אתה נותן לבתך כך וכך, ומתוך אותן הדברים עמדו וקידשו נתחייבו באותן הדברי' בדיבור בלבד, לפי שעל ידי חיבת החיתון גומרין ומקנין זה לזה כאלו הקנו על ידי דבר שראוי לקנות בו, ואין כותבין שטר על כך אלא על דעת שניהם שיכול לומר כל אחד ואחד איני רוצה לשעבד קרקעותיי בשטר אלא הרי היא עלי כמלוה על פה. אבל הבא להתחייב לחבירו בדבר שאינו מחוייב בו במקו' שאינו חיבת חיתון, כגון שאמר הריני מתחייב ליתן לך מנה אע"פ שאמר לעדים אתם עדיי ואע"פ שכתב לו שטר חתום ומסרו לו הרי זה אינו מתחייב לו אלא אם כן קנו מידו, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א' וכן ביארנו בפרק גט פשוט. אם בא להתחייב בדבר שהוא מחוייב בו כגון שהודה לו שהלוהו מנה ואמר לעדים אתם עדיי חייב, ואם לא אמר לעדים אתם עדיי יכול לומר לו השטתי בך, וכן ביארנו בפרק דיני ממונות האחרון. כתב לו על השטר הריני מודה לך שאני חייב ליתן לך מנה ומסרו לו אע"פ שלא אמר לעדים אתם עדיי חייב, ומז"ה אומר כשכתב בכתב ידו, ואני אומר אע"פ שלא היה בכתב ידו ולא היה בו שום חתימה אלא שמסר לו אותו כתב בפני עדים, גדולה היא הודאת הכתיבה להתחייב בה כאילו אמר לעדים אתם עדיי, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
היה צריך לפדות בנו הבכור וכתב לכהן שהוא חייב לו חמש סלעים הרי זה חייב ליתן לו חמש סלעים אע"פ שלא קנו מידו, לפי שהוא משועבד לפדיון בנו מן התורה והרי הוא כמחייב עצמו בדבר שהוא מחוייב בו, ובנו אינו פדוי בכך גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות.
<h2>דף קג.</h2>
מעשה באחד שהשכיר רחיים שלו לחבירו שיטחון לו בשכרם החטים שהיו צריכין לו לביתו, לבסוף נתעשר המשכיר וקנה ריחיים לעצמו שהיה טוחן בהן החטים שלו, ואמר לו לשוכר כבר איני צריך שתטחון לי אלא תן לי דמי הטחינה שאתה חייב לטחון לי, ואמרו חכמ' יכול לומר לו השוכר תטחון ברייחים שלך ותמכור לאחרים, והחטים שלביתך תטחון ברחיים שהשכרת לי כפי מה שהתניתי לך. היה מוצא השוכר לטחון לאחרים כל הצריך נותן דמי הטחינה למשכיר, שהרי זה נהנה וזה אינו חסר וכופין על מדת סדום.
אמרו לה היתומים לא תשבי אצלינו אלא לכי לבית אביך ונזון אותך שם אין שומעין להם, שחייבין לתת לה מדור וכסות ומזונות ומשתמשת [במדור כדרך שמשתמשת] בחיי בעלה, וכן בכרים וכסתות וכלי כסף ובכלי זהב ובעבדים ובשפחות כדרך שנשתמשה בחיי בעלה. ואם קדמו היורשים ומכרו המדור שהיתה דרה בו בחיי אביהם לא עש(ה)[ו] כלום כמו שמבואר בפרק הנושא, ואם היתה רגילה בבגדי משי נותנין לה בימי אלמנותה אפי' (ב)בגדי משי וזה מבואר בפרק שלפנינו [ס"ה ע"א].
אין היתומים חייבין ליתן לה מזונו' בבית אביה אלא כשהיא אצלן בבית אביהן, לפי שברכת הבית מרובה, אם היתה טוענת מפני שהיא ילדה והם ילדים ואין כבודה לדור עמהם נותנין לה בבית אביה. וכן אם היתה שואלת מזונות לפי ברכת הבית נותנין לה בבית אביה אע"פ שראויה לדור עמהם, שאין מפסידין בזה כלום.
אם לא הניח להן אביהן אלא בית דחוק שאינה יכולה לדור שם עם היורשין אינן חייבין ליתן לה מדור, שכך כתב לה ואת תהא יתבא בביתי ולא בבקתי אלא נותנין לה מזונות בבית אביה.
וכן אם נפל בית אביהן אינן חייבין לבנותו שתדור בו היא, ולא עוד אלא אמרה הניחו לי ואבנהו משלי אין שומעין לה, שכבר נפטרו מלתת לה מדור כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' כ"ג.
היה המדור רעוע ובאת האלמנה לחזקו שלא יפול הרי זה ספק בתלמוד, ומספק מעמידין המדור בחזקת האלמנה ואין היורשין יכולין לעכב על ידה מלחזקו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ג'. ונראה בעיניי שאם רוצים לבנות לה מדור כדי שיזונו אותה אצלם ולא יזונו אותה בבית אביה שומעין להם כמבואר בקונט' הראייו' בפרק הנושא בראיי' ב'.
<h2>דף קד.</h2>
אלמנה היושבת בבית אביה ואינה ניזונת מנכסי בעלה עד עשרים וחמש שנה גובה כתובתה, לאחר עשרים וחמש שנה [אינה] גובה כתובתה הואיל ולא היתה ניזונת ושתקה כל זה הזמן כבר מחלה הכתובה והתוספת, אבל הנדונייא הרי היא כמו חוב ואינה נמחלת בשתיקתה לעולם כמו שביא' מז"ה, לפיכך צריכה להזכיר כתובה בתוך כ"ה שנה, ואע"פ שלא תבעה אלא לבית דין שהזכירה שעתידה לתבוע כתובתה כמבואר בתלמוד ארץ ישראל [ה"ה]. וכן אם מתה יורשיה מזכירין כתובתה בתוך כ"ה שנה. הזכירה כתובתה אפי' בסוף כ"ה שנה אינה נמחלת כתובתה אלא אם כן שתקו עוד כ"ה שנה שלימות מן ההזכרה ואילך. היתה ניזונת מנכסי בעלה בין בבית אביה בין בבית בעלה גובה כתובתה לעולם וכן ביאר מז"ה בפסקיו. וכן אם היה שטר כתובתה בידה גובה כתובתה לעולם ואע"פ שאינה ניזונת מנכסי בעלה. וכן הגרושה גובה כתובתה לעולם אע"פ שבאה לגבות בלא כתובה כמו שביארנו למעלה, לפי שאין הגרושה מוחלת. וכן בעל חוב גובה חובו לעולם אם כתב עליו פרוזבול.
<h2>דף קז.</h2>
מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונותיה, כל ג' חודשים הראשונים אין פוסקין לה מזונות שאין אדם מניח את ביתו ריקם, מכאן ואילך פוסקין לה מזונות לפי כבודה ומחשבין לה מעשה ידיה כמבואר בקונטרס הראייו' בראיי' ג'. היה דרכה לגלגל עם בעלה עד שהיתה מסתפק' במעשה ידיה ואמר לה עכשיו בעלה צאי מעשה ידיך במזונותיך רשאי, ואם קדמו בית דין ופסקו לה לפי כבודה יותר ממעשה ידיה מה שפסקו פסקו. ואין משביעין אותה בית דין כשפוסקין לה מזונות שסופה להשבע כשתבוא לגבות אם תתאלמן או תתגרש, ואם בא בעלה ואמר הנחתי לה מזונות נאמן על ידי שבועה ומחזרת לו מה שנתנו לה בית דין כמו שביאר מז"ה. אין פוסקין מזונות לבניו ולבנותיו לפי שאינו חייב במזונותיהן. וכן אין עושין לאשתו מנכסיו תכשיטין שאינו חייב בהן וכל שכן שאין עושין צדקה מנכסיו. מתה אשתו קוברין אותה מנכסיו לפי כבודה, ואם היה כבודו גדול מכבודה קוברין אותה אף לפי כבודו. מי שנשתטה בית דין יורדין לנכסיו וזנין ומפרנסין את אשתו ובניו ובנותיו, וכן עושין לאשתו תכשיטין הצריכין לה, שאילו היה זה עומד בדעתו היה עושה כדרך שאר בני אדם שזנין ומפרנסין בניהן ובנותיהן ועושין תכשיטי נשותיהן אע"פ שאינן מחוייבין בהן, ואין זה דומה למי שהלך למדינת הים, לפי שאותו יצא לדעת ואם [היה] רצונו כדרך שאר כל בני אדם היה מצוה לעשות לפיכך אין בית דין יורדין לנכסיו אלא לדבר שהוא מחוייב בו, ועניין זה מבואר בפרק נערה [מ"ח ע"א]. האשה שהלכה היא ובעלה למדינת הים ובאה ואמרה מת בעלי הואיל והיא באה להתיר עצמה נאמנת כמו שביארנו בהלכות יבמות [קי"ח ע"א], ואם רצתה ניזונת מנכסי בעל' עד שתרצה לגבות כתובתה כדין שאר כל אלמנות. אמרה גרשני בעלי הרי זו אינה נאמנת הואיל ואינה מעידה בפני בעלה, לפיכך אם באת לגבות כתובתה אינה גובה, ואם תובעת מזונות נותנין לה מזונות עד כדי כתובתה על כל פנים שאם נתגרשה יש לה כתובה ואם לא נתגרשה הרי יש לה מזונות, אבל ביותר מכתובתה אין נותנין לה מזונות שהרי הודת שגירשה בעלה ואין לה מזונות ונאמנת לחובתה ואינה נאמנת לזכותה.
<h2>דף קז:</h2>
מי שהלך למדינת הים ועמד אחר ופירנס את אשתו הניח מעותיו על קרן הצבי שאינו אלא כנותן מתנה לחבירו. נתן לה בתורת הלואה הרי זו גובה מבעלה ומשלמ' לזה שהלוה לה, וכן הוא יכול לתבוע ממנו מה שהלוה לאשתו וישבע כמה הוציא ויטול, ונראה בעיניי שאם הלוה לה כפי מה שפסקו לה בית דין למזונותיה אינו צריך להשבע. וכן הפורע חובו שלחבירו שלא מדעתו הניח מעותיו (בקרן) [על קרן] הצבי (ואם) [ואפי'] היה תופש המלוה משכון שללווה והלך זה ופרעו שלא מדעתו עד שהחזיר לו המלוה משכונו איבד זה מעותיו, כמבואר בקונטרס הראייות בראייה ה' משם תלמוד ארץ ישראל [ה"ב]. (וכן אם) [ואם] אמ' כל הפורע חובי אינו מפסיד והלך זה ופרע (בשבילה) [בשבילו] חייב לשלם כולו כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ה' משם תלמוד ארץ ישראל [שם].
<h2>דף קח:</h2>
הפוסק מעות לחתנו ואינו נותן לו, יכולה הבת שתאמר לבעלה [אבא] פסק עלי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור, ואפי' פסקה היא על עצמה כשהיא גדולה יכולה לומר כסבורה הייתי שאבא נותן לי עכשיו שאין אבא נותן לי מה אני יכולה לעשות או כנוס או פטור. ואם יש בידה ליתן ואינה נותנת הרשות בידו לעגנה כל זמן שירצה ואינו לא כונס ולא פוטר כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ז'. ולפי מה שתיקנו הגאונים שהמורדת בבעלה כופין הבעל לגרש, אף זו יכולה למרוד בו וכופין אותו לגרש כמו שביאר מז"ה.
<h2>דף קט.</h2>
ראובן שהיה מערער על השדה שהיא ביד שמעון ומכרה שמעון ללוי, וחתם עליה ראובן עד, איבד זכותו ושוב אינו יכול לערער עליו אפי' בעדים, הואיל וחתם בשטר מכירתו הרי הודה לו שבדין היה מחזיק בה. אם לא חתם ראובן בשטר מכירתו שלשמעון משום עד אלא משום דיין, שהוצרכו הדיינין לחתום בו לקיים חתימת העדים הרי זה לא איבד זכותו, שיכול לומר כשחתמתי בו משום דיין לא ידעתי מה כתוב בשטר לפי שהחותם משום עד צריך לקרוא השטר ולדעת עניינו, אבל החותם משום דיין אינו צריך לקרוא השטר שאינו בא אלא לקיים החתימה בלבד.
וכן אם מכר שמעון שדה אחרת בצד שדה שמערער עליה ראובן, וכשבא לסמן המצרים כתב אחד מן המצרים השדה שלעירעור בחזקת שהיא שלשמעון וחתם ראובן המערער איבד זכותו, שהרי כתוב בסימן המצרים ששדה זו שלעירעור היא שלשמעון והמערער חתום בדבר ונמצא שהודה לו. מכר שמעון אותו השדה שבצד השדה שלעירעור למערער עצמו, אע"פ שכתוב בסימן המצרים שהשדה שלעירעור היא שלשמעון לא איבד בזה המערער, שיכול לומר זה ששתקתי ולא עירערתי לפי שהייתי מפחד פן יחזור מן השדה שמכר לי אבל עתיד אני לערער עליו.
<h2>דף קט:</h2>
אף כשמכר שמעון השדה לאחר וכתוב בסימן המצרים שהשדה שלעירעור היא שלשמעון וחתום בו המערער עד שאיבד זכותו כעין שביארנו, אם טען המערער ואמר לא הודיתי לך אלא בתלם הסמוך למצר אבל כל שאר השדה הוא שלי הרי זה לא איבד זכותו בכל השדה אלא באותו התלם בלבד. וכן אם טען ואמר שחזרתי וקניתי ממנו אותו השדה או אותו התלם שהודיתי לו בו כשחתמתי בו נאמ' בטענה זו ולא איבד זכותו בחתימתו. אפי' מת המערער ולא טען יכולין היורשין לטעון טענת אביהם מספק ולומר אילו היה אבינו שמא היה טוען כך והרי הוא כמי שטען אביהם, וכן האפיטרופוס שליתומים יכולין לטעון בשבילם. ומז"ה [אומר] שאם לא טענו היתומים או אפיטרופוס שלהם אין בית דין טוענין בשבילן טענה זו. ואני אומ' שאם אינן יודעין לטעון היתומים והאפיטרופוס, בית דין טוענין בשבילן כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ח'.
מי שהלך למדינת הים ואבדה דרך שדהו, שהיה (נכתב) [נכנס] בשדהו דרך השדות שסביביו, אם היו כל אותן השדות שסביביו שלאדם אחד יקח לו הפחות שבדרכים, ואם היו שלהרבה בני אדם כל אחד דוחה אותו ואומר לו אין דרכך אצלי אלא אצל חבירי ונמצא זה מאבד דרכו. אפי' בא אדם אחד אחר כך וקנה אותם השדות מאותם בני אדם המקיפין שדהו שלזה, הואיל ובא זה היחיד מכח הרבים הרי הוא עומד במקום הרבים ואין זה יכול לטעון עליו ולומר הרי דרכי אצלך הוא, שיכול לומר הריני כאילו אני מחזיר השדות לבעליהן והואיל ואין אתה יכול לטעון עמהם אין לך לטעון עמי. ונראה בעיניי שאילו אבדה דרכו שלזה אחר שקנה היחיד מן הרבים יכול לטעון עליו זה דרכי אצלך הוא ונותן (אליו) [לו] הפחותה שבדרכים כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ט'.
מי שצוה לתת לבתו דקל אחד מן הדקלים שלו, וחלקו הבנים הנכסים ביניהם ולא נתנו לבת כלום, אין כל אחד יכול לדחות הבת מעליו ולומר לה הדקל שלך אינו אצלי אלא אצל אחי ולסלקה מעליו בטענה זו, אלא מבטלין חלוקתם ונותנין לה אחד מן הדקלים ואחר כך חולקי' ביניהן, ואין נותנין לה אלא הגרוע שבדקלים שהואיל ולא פירש אי זה דקל ידה על התחתונה, ואפי' היו שני דקלים בשותפות עם אחר נותנין לה חצי דקל מזה וחצי דקל מזה ועולין לה משום דקל אחד.
<h2>דף קי.</h2>
ראובן שהוציא שטר על שמע' שחייב ליתן לו מנה, ושמעון הוציא שטר שמכר לו ראובן שדהו אחר שהגיע זמן שטרו לגבות, אם דרך אותו המקום לפרוע דמי המכירה תחלה ואחר כך כותבין שטר המכר, יכול שמעון לטעון על ראובן אם היה לך לגבות בשטרך ממני כשנתתי לך דמי המכר היה לך לעכב אותן בשביל חובך ולא היה לך לכתוב לי שטר מכר, אלא אחר שכתב לו שטר המכר הרי הודה [לו] ששטרו בטל ואינו ראוי לגבות בו, אם דרך אותו המקום לכתוב שטר מכר תחלה ואחר כך נותנין דמי המכר לא בטל שטרו שלראובן, שיכול לומר זה שמכרתי לך הקרקע שלי ולא גביתי שטרי תחלה לפי שהייתה תחלה מסתיר מעותיך לפיכך לקחתי ממך המעות ועוד אגבה הקרקע בחובי. קנה המלוה קרקע שללווה הרי הודה לו ששטר חובו בטל שאילו שטרו קיים למה היה קונה אותו ולא היה גובה אותו בחובו כמו שביאר מז"ה בפסקיו, וכן עיקר, שאם זה היה דוחקו בשטרו כל שכן שהיה מוכר לו.
ראובן שהוציא שטר על שמעון שחייב ליתן לו מנה ואחר כך הוציא גם כן שמעון שטר על ראובן שחייב ליתן לו מנה, אם אחר שהגיע זמן שטרו שלראובן לגבות נכתב השטר שלשמעון, שטרו שלראובן בטל, שמאחר שהגיע (שמן) [זמן] שטרו לגבות משמעון היאך לוה ממנו ואינו גובה בשטרו. לוה ראובן משמעון עד שלא הגיע זמן שטרו לגבות, ואפי' לוה ממנו ביום שמשלים זמן שטרו לא בטל שטרו שלראובן, לפי שיכול לומר אני הייתי דחוק למעות באותו היום ולא הייתי יכול להמתין עד מחר שאגבה בשטרי שהרי ביום השלמת הזמן לא היה יכול לגבות, הואיל ושטרות שניהן קיימין. כיצד הם עושים, רואים אם קרקעותיהם הם שוים זה עומד בשלו וזה עומד בשלו וקורעין שטריהן זה לזה. היה לזה עידית ובינונית ולזה זיבורית יכול בעל הזיבורית לגבות בשטרו הבינונית שלחבירו לפי שבעל חוב דינו בבינונית, וכשבא בעל בינונית לגבות מחבירו אינו גובה ממנו אלא הזיבורית, לפי שהבינונית שגבה נעשית אצלו עידית שכשאמרו חכמים בעל חוב דינו בבינונית אין שמין אלא בבינונית שבנכסיו, ואין בעל חוב גובה מעדית שבנכסיו ואפי' היא חשובה זיבורית אצל כל אדם, נמצא בעל הזיבורי' משתכר שהוא גובה מחבירו בינונית ונותן לו זיבורית, ואע"פ שבשומא נותנין זה לזה נוח לו לאדם בדבר מועט משובח מן המרובה שאינו משובח. ואם היו מעות לבעל הבינונית יכול להגבות מעות לחבירו וחוזר וגובה אותו ממנו, ונמצא זה עומד בשלו וזה עומד בשלו, כמו שביאר מז"ה בפסקיו.
שלש ארצות הם בארץ ישראל חלוקו' זו מזו לעניין נישואין, יהודה ועבר הירדן והגליל, הנושא אשה ביהודה לא יוליכנה בגליל, ולא מעיר לעיר ולא מכרך לכרך, אבל באותה הארץ מוציאין מעיר לעיר ומכרך לכרך, אבל לא מעיר לכרך ולא מכרך לעיר. וכן כל שאר ארצות שהם כעין יהודה דנין אותם כמותם. ואם היה בן גליל שנשא אשה ביהודה מוליכה למקומו כמו שמבואר בתוספתא [פי"ב הי"א], ואם התנו ביניהן הכל לפי התנאי. אף במקום שרשאי להוציאה מוציאה מנוה הרע לנוה היפה אבל לא מנוה היפה לנוה הרע כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' י"ב. ומז"ה כתב משם רב צמח גאון שאם בין עירו לעיר אביה מהלך יום אחד צריך להוליכה לבית אביה בכל שנה. ובמקום שראוי להוציאה ואינה רוצה לצאת אחריו דנין אותה כדין מורדת ואין לה כתובה וכך כתב מז"ה משם רב צמח גאון.
<h2>דף קי:</h2>
היה הבעל מבקש לעלות לארץ ישראל, או משאר עיירות שבארץ ישראל לירושלים והיא אינה רוצה, כופין אותה לעלות עמו, ואפילו מנוה היפה לנוה הרע, ואם אינה רוצה יוצאה בלא כתובה ובלא תוספת. וכן אם היא רוצה לעלות והוא אינו רוצה יוציא ויתן כתובה. הוא מירושלם לשא' עיירו' או מארץ ישראל לחוצה לארץ כופין אותו שלא להוציא, ואם לא, יוציא ויתן כתובה. היא אומרת לצאת והוא אומר שלא לצאת כופין אותה שלא תצא, ואם לא, תצא בלא כתובה ובלא תוספת.
שטר כתובת אשה שכתוב בו מעות סתם ולא פירש מעות שלמקום פלוני, אם נשאת בארץ ישראל ונתאלמנה או נתגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל, ואם נתאלמנה או נתגרשה בארץ אחרת הרי זו ידה על התחתונה, שאם היו מעות שלארץ ישראל שנכתב שם שטר כתובתה קלות נותן לה מאותן המעות הקלות, ואם היו מעות שלאותה הארץ שנתאלמנה או נתגרשה שם קלות משלארץ ישראל נותן לה מן הקלות לעולם. בבעל חוב אינו כן שאם היה כתוב שטרו בארץ ישראל ובא לגבות בו בבבל גובה ממעות ארץ ישראל, ואם היה כתוב שטרו בבבל ובא לגבות בו בארץ ישראל גובה ממעות בבל בין קלות בין יפות, שלעולם אנו הולכים אחר מקום כתיבת השטר שבאותן המעות נשתעבד הלווה, אבל בכתובה היקלו לפי שכתובת אשה מדברי סופרים. היה כתוב השטר סתם ולא פירש באי זה מקום נכתב, הוציאו בבבל מגבהו ממעות בבל, הוציאו בארץ ישראל מגבהו ממעו' ארץ ישראל, כתוב בו מטבע סתם הרי זה גובה פחות שבמטבעות.
וכן העבד שברח מחוצה לארץ [לארץ] כופין רבו וכותב גט שחרור, והוא כותב שטר חוב לרבו על דמיו. ונראה בעיניי שאם רוצה לדור עמו בארץ אין כופין אותו לשחררו. ורשאי הבעל להוציא אשתו מעיר שרובה גוים לעיר שרובה ישראל, בין שהיו שניהם בארץ ישראל (בין שהיו שניהם בארץ ישראל) ובין שהיו שניהם בחוצה לארץ. אבל אינו רשאי להוציאה מעיר שרובה ישראל לעיר שרובה גוים ואע"פ ששניהם בארץ אחת, וגם זה מבואר בתוספתא [פי"ב הי"ב].
לעולם ידור אדם בארץ ישראל ואפי' בעיר שרובה גוים ואל ידור אדם בחוצה לארץ ואפילו בעיר שרובה ישראל, שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה, שנ' [ויקרא כ"ה] לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים. וכן בדוד הוא אומר [ש"א כ"ו] כי גירשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהי' אחרים. ואעפ"כ אין להם לישראל לעלות יחד וביד חזקה כעין קיבוץ גלייות שאין להם למהר הקץ עד שיחיש הבו' גאולתינו, שנ' [שה"ש ג'] אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ. ואמרו חכמים כשם שאסור לצאת מארץ ישראל לבבל כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות, לפי שבאותו הזמן היו בבבל רוב ישראל ותורה מרובה.
<h2>דף קיא.</h2>
כל הקבור בארץ ישראל כאלו קבור תחת המזבח, שנ' [דברים ל"ב] וכפר אדמתו עמו, ואדמתו זה הוא המזבח שנ' [שמות כ'] מזבח אדמה תעשה לי. וכן מצינו ביעקב אבינו ויוסף הצדיק שצוו לקוברן בארץ ישראל, ואעפ"כ אינו דומה קולטתו לאחר מיתה לקולטתו מחיים. כל הדר בארץ ישראל שרוי בלא עון שנ' [ישעי' ל"ג] ובל יאמר שכן חליתי העם היושב בה נשוא עון.
<h2>דף קיא:</h2>
והרוצה לזכות לתחיית המתים ובטובה הצנועה לצדיקים יעסוק בתורה או ידבק בלומדי התורה, שנ' [דברים ד'] ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כולכם היום, וכי איפשר לאדם להדבק בשכינה, והלא כבר נאמר [שם] כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא, אלא המשיא בתו לתלמיד חכם והעושה פרקמט' לתלמיד חכם ומהנה תלמיד חכם מנכסיו מעלה עליו הכתו' כאילו נדבק בשכינה שהוא גורם לקייום התורה והמצו', כעניין שנ' [מלאכי א'] ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך השם צבאות הוא.
